סרטים

אמה תומפסון

17 בספטמבר 2012
אמה תומפסון Emma Thompson היא שחקנית בריטית שאני אוהב. היא מאותם השחקניות והשחקנים שמסוגלים לגלם תפקידי אופי שונים ומגוונים ולשכנע בכל תפקיד.
אני לא זוכר כמעט סרט שבו כיכבה אמה תומפסון שלא אהבתי. אני לא בטוח מה הסרט הראשון איתה שראיתי, זכור לי מאד "בשם האב" שבו שיחקה את עורכת דינו של הגיבור, מקורבנותיו של מאבק הדמים רב השנים באירלנד הצפונית. סרטים רבים נעשו על רקע המאבק בצפון אירלנד, כמה מהם מזכירים לי עד כדי כאב את המראות שראיתי בתקופות שרות המילואים שלי בעזה, אי שם בעת האינטיפדה הראשונה.
"בשם האב" הוא סרט משנת 1993. באותה שנה נעשה גם "מהומה רבה על לא דבר". מדהים לראות כמה שונה אמה תומפסון בשני הסרטים, אבל בשניהם היא מצוינת.
סרט מפתיע וחמוד הוא "הזדמנות אחרונה לאהבה", סרט קטן משנת 2009 עם שני שחקנים גדולים, אמה תומפסון ודסטין הופמן, שבזכותם ראיתי את הסרט פעמיים (באדיבות ערוץ הסרטים של יס שממחזר כל סרט ללא לאות).

אנייס ז'ואי

15 בספטמבר 2012
אנייס ז'ואי Agnès Jaoui היא במאית ושחקנית צרפתיה שאהבתי את שלושת הסרטים שעשתה, גם אם לא במידה שווה.
היפה בסרטיה בעיני הוא הסרט "הסתכלו עלי" Comme une image משנת 2004. כמו בשני סרטיה האחרים, התסריט נכתב על ידה ועל ידי בעלה, ז'אן-פיאר בקרי Jean-Pierre Bacri ושניהם ממלאים בשלושת הסרטים תפקידים מרכזיים.
מה שאני אוהב בסרטים של אנייס ז'ואי הוא השילוב בין הסרט והמוזיקה, שילוב שעבורי הוא כמעט תנאי מספיק לכך שאהנה מסרט. מה שבולט בסרטים צרפתיים רבים, כמו גם בסרטים אירופאיים בכלל, הוא משחקם המצוין של כל השחקנים ולא רק של השחקנים הראשיים, כפי שקורה בסרטים האמריקאיים (הטובים שבהם, באחרים גם במשחקם של השחקנים הראשיים עלול להיות עלוב).
סרט יפה אחר הוא "על אהבה וטעמים אחרים" Le goût des autres משנת 2000. הסרט האחרון "ספר לי על גשם" Parlez-moi de la pluie חלש יותר, אם כי גם ממנו נהניתי, בעיקר בזכות הבימוי העדין והמשחק המצוין של כל השחקנים.
בעוד אנייס ז'ואי משחקת בשלושת הסרטים דמויות שונות לגמרי, ז'אן-פיאר בקרי משחק דמויות דומות ובמקרים כאלה נוצרת תמיד ההרגשה שהשחקן משחק בעיקר את הדמות של עצמו. פיזור הנפש, האהבה לכל אשה כמעט, חוסר האונים הילדותי, את כל אלה אפשר למצוא בכל אחד משלושת הסרטים, ודמותו מזכירה לי לא מעט את מרצ'לו מסטרואיני, גם אם חזותו שונה בתכלית. אגב מסטרואיני, בעודי כותב את שמו אני מרגיש געגוע וצער על כך שלא נראה יותר אף סרט חדש בכיכובו.
אני לא רואה בכך פגם בכך ששחקנים משחקים בעיקר את עצמם, אם הם שחקנים טובים. מר'צלו מסטרואיני שכבר הוזכר, וודי אלן יבדל לחיים ארוכים או רוברט דה נירו מהווים דוגמא לשחקנים מהזן הזה.

יש כמובן יתרון לשחקנים שיכולים לשחק מגוון רחב של תפקידי אופי. נדמה לי במסורת הקולנוע האנגל, שבו לשחקנים לא מעטים יש עבר "שקספירי" של שחקני תיאטרון, רבים יותר אלה שמסוגלים לשחק תפקידים רבים ושונים.

האורח

29 בינואר 2011 - האורח ( The Visitor ) הוא סרטו של הבמאי תומאס מקארתי, בכיכובם של ריצ'רד ג'נקיס והיאם עבאס, אותו ראיתי לפני כמה ימים, אחת ההפתעות הנעימות והנדירות למדי שזימן לנו ערוץ הסרטים. כמו שקורה בדרך כלל, פתחתי את הטלוויזיה בערב לבדוק אם יש משהו, השמות לא אומרים לי כלום, אני משתדל לא לקרוא את התוכן, זה רק מקלקל ולא עוזר, אז אני פותח את מה שנראה לי הכי מבטיח. בדרך כלל אחרי ניסיון ראשון או שני אני מכבה את הטלווזיה והולך לעיסוקים אחרים ולפעמים אני נתקע עם איזה סרט מתח שכבר ראיתי בעבר הרחוק. המחזור בערוצי הסרטים מדהים אותי כל פעם מחדש.

כבר פיתחתי חוש, אחרי דקה או שתיים של צפייה אני יודע אם יש סיכוי שאראה את הסרט עד סופו או שאדלג לבא בתור כעבור זמן מה, אז אני מקצר את הסבל ועובר מיד. לסרטים אירופאים (בדרך כלל יס 3) סיכוי טוב יותר לשרוד, אך הפעם נשארנו עם סרט אמריקאי שמתנהג כמו סרט אירופאי - המשחק הוא משחק ולא אוסף מניירות שדופות ולא הכל צפוי וידוע מראש. אגב, כבר שנים שהסרטים הישראלים הצטרפו לקטגוריה הזו של "סרטים אירופאים" , אין ספק שהישראלים למדו לעשות סרט טוב.

"האורח" ריגש אותי, וזהו בעיני ציון השבח הגבוה ביותר שאני יכול לתת ליצירת אומנות. השילוב בין הסיפור המתגלגל, שבו דמותו של וולטר, המוצגת בהתחלה כדוחה כמעט, הולכת ומשתנה מול עינינו כמו הבצל שמורידים ממנו קליפה אחרי קליפה; דמותה האצילית של היאם בעבאס, שהופעתה הזכירה לי מיד את "הכלה הסורית", וגרמה לי להתאהב בה ממבט ראשון; שני השחקנים הצעירים המרשימים; ובסך הכל הסרט נוגע בצורה עדינה ומרגשת במה שהפך לנושא החברתי המרכזי של עולמנו - הפער הבלתי נסבל בין העולם העשיר ומה שנקרא בלשון מכובסת "העולם השלישי" או "המדינות המתפתחות", הגלובליזציה וההגירה הבלתי חוקית שהיא תוצאת לוואי בלתי נמנעת מהפער וקלות התנועה בעולמנו. חומות הרציו, שמצדיקות את שאיפתן של קהילות לאומיות ותרבותיות להגן על זהותן, קורסות תחת המקרה האנושי הבודד.

אי אפשר לחזות איך הסיפור הזה יתפתח ואין פתרונות קלים. סביר להניח שתרבויות המערב, כפי שהן מוכרות לנו, לא ישרדו זמן רב והדרך היחידה לשמר זהות תרבותית היא לדאוג לכך שלתושבי "העולם השלישי" לא תהיה מוטיבציה להגר. זאת לא משימה קלה והיא דורשת חשיבה לטווח רחוק ופעילות נמרצת ואני בספק רב אם זה אומנם יקרה. יש סיכוי רב יותר שהמדינות העשירות יהפכו למדינות רב-תרבותיות או שתרבויות זרות ישתלטו עליהן.

בינתיים מנסים להגביה חומות ולחזק את המשטרה, זה מה שממשלות יודעות לעשות.

The Visitor