יום ו', ה-5 באוגוסט 2016

"המגפה אינה לפי שיעור מידתו של אדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומינסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, זה הכל, וסברו שהכל עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקימן של מגפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדבר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני-חורין הם, ואיש לא יהיה בן-חורין כל עוד יהיו מגפות."

"הדבר", ספרו של אלבר קאמי, מלווה את חיי כמעט לכל אורכם. קראתי אותו בנעורי בפולנית, אחר כך בעברית, אחר כך בצרפתית, ועכשיו לקחתי אותו ממדף הספרים, שאותם אני שומר לקריאה נוספת, מופרדים מאלה שייזרקו או יימסרו לספרייה כלשהיא. לא קל להיפטר מספרים, הלב כואב, לא ככה חונכנו, הספרים הם חלק מאתנו, אבל הם מעלים אבק, אפשר תמיד למצוא בספריה, יש גם בקינדל, שם אין אבק.

אני קורא עכשיו את הדבר בתרגומה המצוין של אילנה המרמן אחרי ששנים לא נגעתי בו ואני מוצא אותו חזק כמו בראשונה.

בניגוד לרוב הספרים האחרים שאותם אני אוהב בגלל הצורה שבה הם כתובים, המנגינה של הטקסט, ההומור, הרי שה-"דבר" הוא משהו אחר, ספר כמעט סגפני שבו הסיפור משרת את הדילמות המוסריות הקיומיות שהוא מעלה. הספר יצא לאור בשנת 1947 ומן הסתם נכתב כאשר מלחמת העולם השנייה עוד השתוללה בעולם. אלבר קאמי לא עבר בגופו שום מגפה ולכן די מובן שאת הדילמות הוא שאב מהמלחמה. דילמות אלה נוגעות לשאלה כיצד ראוי לו לאדם לנהוג בעתות משבר קיצוני והן אינן זרות לשאלה ששאלתי את עצמי לא פעם מה הביא את "חסידי אומות העולם" לנהוג כפי שנהגו.

תשובה חלקית לשאלה זו אפשר למצוא בדמותו דל ד"ר רייה, גיבורו הראש של "הדבר": "שום דבר בעולם לא שווה שאדם יפנה עורף בגללו למה שהוא אוהב ובכל-זאת, גם אני עצמי עושה את זה, בלי לדעת למה". תשובה דומה ברוחה קיבלתי מאנשים ששאלתי אותם את השאלה הזו, מהם אחד חוקר שואה ידוע: "הם פשוט לא יכלו לנהוג אחרת".

באמצעות ארבע דמויות בספר מוצגות ארבע תשובות אפשריות לדילמה. דמותו של העיתונאי רמבר משקפת את זכותו של האדם להעדיף את האושר האישי, אם כי גם רמבר נשאר בעיר המסוגרת ומסייע לד"ר רייה במלחמתו במגפה.

טארו מייצג עמדה מאד קיצונית: "ולכן החלטתי לדחות כל דבר - אם רחוק ואם קרוב, אם מטעמים צודקים ואם מטעמים לא צודקים - לדחות כל דבר שגורם למוות או שמצדיק גרימת מוות". המשפט הזה שנאמר אומנם על רקע של מגפה, מתייחס לסיטואציות אחרות ונראה כאילו הוא שאוב ממושגי קדושה נוצריים,אף כי טארו אינו אדם מאמין.

ישנה בספר דמות רביעית, שולית כמעט, דמותו של קוטאר. עבור קוטאר המגפה היא עוגן הצלה, היא משחררת אותו מהיותו חריג וראוי לגינוי.

קאמי אינו שופט אף אחת מהעמדות האלה, כולן ליגטימיות בעיניו, הוא מבין אותן, אבל ברור לגמרי שליבו עם רייה, עם המלחמה ברשע תוך סיכון אישי וויתור על האהבה, כי במגפה זה מה שנותר לעשות.

בעיני רייה של "הדבר" הוא אבטיפוס של "הגיבור המוסרי". דמותה של אשת הרופא ב-"על העוורון" דומה לו עד כדי זהות.

Alber Camus