31 ליולי 2016

ימים אחדים אחרי שחידשתי את פעילותי באתר זכיתי לתגובה ראשונה ועד כה גם היחידה. התגובה הזאת הפתיעה אותי, לא ציפיתי שמישהו שלא שלחתי לו את כתובת האתר שלי יגיע אליו. המגיב היה אבי וימר, מחברו של הספר "מחיאת כף יד אחת, מסע בסיפור אהבה וחושך של עמוס עוז" ובעקבות תגובתו קראתי את ספרו ותוך כדי קריאה ניהלנו דו-שיח אלקטרוני. בדרך כלל איני קורא ספרים על ספרים, אבל מסע הקריאה של אבי וימר היה מהנה וגם גילה לי צורת קריאה שונה משלי, מתעמקת יותר ורואה דברים שלפעמים לא ראיתי. כדי לתת טעימה מסגנונו אצטט קטע מתחילתו של הספר: "אחת הפטנזיות הלוהטות ושלוחות הרסן שנולדה בי במהלך כתיבת רישומי המסע בספור על אהבה וחושך, היא שדי בהם כדי לטלטל את הקורא לכורסה, על מנת לשוב ולקרוא את ספרו של עוז מהתחלה."

החושך של סיפור אהבה וחושך בקריאתו של אבי וימר נדמה לי הרבה יותר חשוך מאשר בקריאתי. אני, שקורא ספרים לשם הנאה בלבד, מתפתה להימשך לנקודות האור, גם אם הן חמקמקות ובקריאה נוספת אולי אף הן יתגלו כביטויו של החושך.

איני מתכוון לשנות מדרכי ולהתחיל "לחפור" בספרים שאקרא. אני מוצא יתרון גם בקריאה שטחית מעט, זו שאינה ממצה את כל עומקו של הרומן. אני נוהג לקרוא ספרים שאני אוהב פעם שניה, לפעמים גם שלישית ורביעית, לעיתים זמן רב אחרי שקראתי אותם לראשונה. בקריאות חוזרות אלה אני מגלה לפעמים פנים חדשות בלי שאצטרך להתעמק הרבה. התעמקות יתירה אינה נמנית על תכונות האופי שלי ובדרך כלל אני מעדיף את מעוף הציפור.

אני מרגיש שקריאת "המסע" והדו-שיח עם מחברו בזמן אמת העשירו אותי והרי את זה בדיוק רציתי כאשר חידשתי את פעילותי באתר.