על טעמי הספרותי

על טעמי הספרותי - 3

יום ה', ה-21 ליולי 2016

אני מנסה לאפיין את טעמי הספרותי עלידי חיפוש דמיון בין הספרים שאני אוהב. הנה אני קורא עכשיו בפעם המי יודע כמה את "מרצדס בנץ", ספרו של הסופר הפולני פבל הילה (Paweł Huelle), מהסופרים האהובים עלי ביותר. הספר תורגם לעברית אבל אני מעדיף לקרוא אותו בפולנית. מה יש בו שכל כך מהנה ומרגש אותי? שמתי לב שבדרך כלל בספרים שאני אוהב יש קטעים שבהם אני ממש מתרגש ואצל הילה יש רבים כאלה. קודם כל אני אוהב קריאה קולחת, ספר שמלא חדשנות ספרותית לשמה אינו מחזיק אצלי מעמד. בין הספרים של הסופר הפרואני הידוע ורגס יוסה יש כאלה שאהבתי, כמו "המחברות של דון ריגוברטו" או "חלומו של הקלטי" ואילו כמה אחרים לא הייתי מסוגל לקרוא בגלל סימפטום הכתיבה המתוחכמת. אני אוהב מאד ספרים עם הומור, אם אפשר מהזן האירוני ועוד יותר רצוי עם אירוניה עצמית, גם "צחוק ודמע" הולכים אצלי טוב. 

אצל סאראמאגו ועוד יותר אצל הילה אני מרגיש תחושה מוזיקלית בעת הקריאה. בספר האחרון של הילה "תשיר גנים", שטרם תורגם לעברית, העניין המוזיקלי מוצהר ומהווה מוטיב מרכזי, המוזיקה גם עומדת במרכז הרומן.

אני מעדיף יצירות אפיות בעלות מנעד רחב, עתיר ידע ואסוציאציות, על פני יצירות שבהן שולטת התחבטות הנפש של הגיבורים.תיאורי טבע ארוכים מייגעים אותי, הדמיון שלי אינו מספיק כדי להחיות אותם, אבל יש יוצאים מהכלל.

מה שאני אוהב ב-"מרצדס בנץ" הן העלילות הראשיות, המשתלבות זו בזו כמו מוטיבים מוזיקליים - סיפור היחסים שבין המספר ומדריכת הנהיגה שלו על רקע גדנסק, עברה של העיר הזו שהייתה בעבר העיר החופשית דאנציג הוא בעצמו סיפור בתוך סיפור ובספר הזה רק הד לספריו האחרים של הילה; סיפורם רב הקסם של סבא קרול וסבתה מריה, דמויות מעוררות רגש חם וגעגעים לעולם שהיה, ועוד סיפורים אחרים, קטנים יותר, שמשתזרים בצורה מופלאה למארג שכיף לקרוא.

אני אוהב סופרים שאוהבים את הדמויות הראשיות שלהם, כזה הוא סאראמאגו וכזה הוא הילה וכזה הוא גם דוד שחר שמאד אוהב את גבריאל לוריא, דמותה המרכזית של הסדרה "היכל הכלים השבורים". אגב הסדרה הזו, מאד אהבתי את הספרים הראשונים בה, ואילו בהמשך הייתה לי הרגשה של "מלך זולו מכה שנית", ניסיון לא מוצלח למצות הצלחה קודמת. כמו שאני אוהב ספרים שבהם הסופר אוהב את הדמות הראשית, כך כמעט ואיני יכול לקרוא ספר שבו הסופר אינו אוהב או אפילו מתעב את הדמות הראשית, גם אם בשל כך זכה לתשבחות הביקורת. האמת היא שאיני קורא ביקורת ספרותית ואמירותי לגביה הן במידה מסוימת תיאורטיות ומגמתיות, משקפות את מה שהסופרים אומרים על הביקורת.

מה עוד אני אוהב בספר? הרקע ההיסטורי של התקופה שבה מתרחשת עלילת הספר, בעיקר אם אינו מוכר לי, המאה השבע-עשרה בפורטוגל אצל סאראמאגו, תחילת המאה העשרים בקולומביה ובפאנאמה אצל חואן גבריאל ואסקז, סופר קולומביאני צעיר שהכרתי ב- "שקרנים" ואחר כך דרך יתר ספריו, שאותם כבר קראתי במקור הספרדי. אני אוהב כשדמויות וארועים אמיתיים משתלבים במציאות שאותה רקם המחבר, אני בודק אחר כך בויקיפדיה מה אמיתי בסיפור. בכלל אני אוהב רומנים היסטוריים, למשל את הטרילוגיה של רוברט האריס על חייו של קיקרו ברומא של ימי יוליוס קיסר.

ועוד אני אוהב ספרים של עיר, את ליסבון של סאראמאגו ובוגוטה של ואסקז, ירושלים של דוד שחר, עמוס עוז וחיים באר וברוקלין של חיים פוטוק. הייתה לי פנזטיה לתכנן טיול בחו"ל עפ"י סופר ובנסיעתנו לפורטוגל לפני חודשים אחדים אף מימשתי חלקית את הפנטזיה, היינו במבנה המדהים בכעורו של "דברי ימי מנזרה" בעיירה מאפרה וגם בפאטימה היינו. לליסבון הגענו אחרי שגנבו לנו בסינטרה את המזוודות וגם את התיק שבו היתה "רשימת סאראמאגו" של הרחובות של ליסבון, זכרתי את מיקומו של המלון שבו התאכסן ריקרדו רייש סמוך לנהר הטז'ו הרחב ביציאתו אל הים וגם את המבצר עליו צרו ב-"מצור על ליסבון" וטרחתי להגיע למקומות אלה, מה שהפיג במידת מה את קסמה של הפנטזיה, זה גורלן של פנטזיות.

 

 

 

 

על טעמי הספרותי - 2

יום ו', ה-15 ביולי 2016

אחרי שהילדים בגרו ועזבו את הבית וגם דאגות הפרנסה התקהו הפכה שוב הקריאה למרכיב משמעותי בחלוקת הזמן שלי. בניגוד לעבר, נעשה טעמי הספרותי מובהק מאד, אם כי אני לא יודע להגדיר אותו במילים. הסופר הבולט בתהליך זה שעבר עלי הוא ז'וסה סאראגמאגו. אהבתי כמעט כל ספר שכתב, דאגתי שספריו יהיו בביתי דרך קבע כדי שאוכל לקרוא שוב כשיתחשק לי וכמה מספריו קראתי בספרדית בתרגומה של אשתו לפני שהם תורגמו לעברית כי לא הייתה לי סבלנות לחכות. התרגומים של מרים טבעון הם בעיני מופת למלאכת התרגום וקראתי את ספריו של סאראמאגו כאילו שנכתבו בעברית ואני בטוח שיש לה תרומה חשובה לאהבתי ואהבתם של אחרים לסאראמאגו.

את רוב ספריו קראתי יותר מפעם אחת ויש כאלה שאף קראתי שלוש פעמים. באחת השיחות עם חברים התגלה לי אחד ההבדלים ביני ובינם באשר לקריאת ספרים. בעוד הם מונעים בעיקר על ידי הסקרנות ורואים בקריאה חוזרת בזבוז זמן, אני מונע בעיקר על ידי ההנאה שבקריאה עצמה ומשום כך אני מעדיף לקרוא פעם נוספת ספר שאהבתי (עכשיו אני קורא בפעם המי יודע כמה את שווייק אבל כבר לא נהנה כמו פעם וכנראה אנטוש באמצע) מאשר להתנסות בקריאת ספר שאותו אניח מידי כעבור דקות ספורות. כבר קרה לי להתחיל בערב אחד שלושה או ארבע ספרים ולהניחם מידי והתהליך הזה די מייגע אותי.

אחת המשימות שאיתן אני מתמודד היא איך למצוא ספרים שיש סיכוי טוב שאהנה מהם. למרות ניסיונות רבים והשקעת מאמץ רב במציאת שיטה טובה לאיתור ספרים לטעמי טרם הצלחתי למצוא שיטה כזו. הטוב ביותר שאני יודע לעשות הוא לנסות ולקרוא ספרים של סופרים שאותם אהבתי, אבל גם לשיטה זו יש מגבלות. כמות הספרים שכתבו הסופרים הדי מעטים שאני אוהב מוגבלת ומובן שלא כל ספר של סופר שאהוב עלי מוצא חן בעיני. "מלכוד 22" הוא להיט שקראתי בזמנו פעמים רבות אבל שום ספר אחר של ג'וזף הלר לא הצלחתי לשרוד. אפילו לסאראגמאגו היו נפילות ויעיד על כך ספרו "מוות לסירוגין".

 

 

על טעמי הספרותי - 1

יום ו', ה-8 ביולי 2016

כאשר התחלתי את חיי כקורא בגיל צעיר יחסית היה מבחר הספרים שקראתי אופייני לילד קורא בגילי בפולין של שנות החמישים: ז'ול וורן והנריק ס'ינקביץ', קרל מאי וג'ק לונדון, פנימוקר קופר וקורנל מקושיניסקי וגם "סוסו" על חייו של סטאלין כילד, הטייס הקיטע ועוד ספרים שהיו שייכים לארסנל החינוך הקומוניסטי של אותם הימים.

כבר בגיל צעיר יחסית, אי שם בין גיל אחת-עשרה לשלוש-עשרה, התחלתי לקרוא את הקלאסיקה העולמית: "24 שעות מחיי האשה" ו-"מאדאם בובארי", "הנפש הקסומה" ו-"האחים קאראמזוב", "האדום והשחור" ו-"אבא גוריו", "ז'רמינל" ו-"עלובי החיים" ועוד רבים מספרי הקלסיקה האירופית והפולנית, לרוב ספרים ש-"לא התאימו לגילי", אם כי אני סברתי אחרת וגם היום אני מחזיק באותה דעה.

זמו לא רב אחרי עליתי ארצה, כאשר שלטתי כבר ברמה סבירה בשפה שהפכה לשפתי העיקרית "התנפלתי" על הספרות העברית. עד אז את כל מה שקראתי קראתי בפולנית, שהייתה השפה היחידה שבה שלטתי היטב (ידעתי גם יידיש, אבל קראתי בה רק מעט מקראות בית ספר - למדנו יידיש בבית הספר היהודי האחרון שהיה בפולין). והנה עמדתי מול אתגר כפול - לקרוא במקביל בשתי שפות (אני קורא בפולנית עד עצם היום הזה) ולקרוא את הקלסיקה העברית בשפה חדשה לי. התברר לי במהרה שאני אוהב אתגרים מהסוג הזה ותוך שנים ספורות הצטפרה גם האנגלית לשפות שבהן אני מרבה לקרוא. זכורים לי במיוחד "ימי צקלג" - קראתי את הספר בטרם חלפו שנתיים לעלייתי ארצה ואפילו אהבתי אותו. אני לא בטוח שהייתי צולח את "ימי צקלג" היום, אבל אז היווה הספר שלב חשוב במהפכת הזהות התרבותית שלי, זהות שבה תפסה העברית את המקום המרכזי.

אחרי סיום בית הספר התיכון הפכה קריאת הספרים מרכיב הרבה פחות דומיננטי בחיי. הלימודים והצבא, הנישואים והמשפחה, העבודה והקמתו של יישוב חדש - כל אלה תבעו את מירב זמני ותשומת הלב שלי. המשכתי לקרוא אבל לא זכורות לי חוויות ספרותיות מיוחדות מתקופה זו. ההרחבה באה עם הוספת שפות קריאה - בתחילה הצרפתית ואחר כך הספרדית. אני זוכר את עצמי קורא כשלידי מילון עב-כרס ולעיתים גם כרטיסית מילים שעוזרת לי להעשיר את אוצר המילים בשפה זרה.

Taste 1 2