ספרות

"הדבר", ספרות

יום ו', ה-5 באוגוסט 2016

"המגפה אינה לפי שיעור מידתו של אדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומינסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, זה הכל, וסברו שהכל עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקימן של מגפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדבר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני-חורין הם, ואיש לא יהיה בן-חורין כל עוד יהיו מגפות."

"הדבר", ספרו של אלבר קאמי, מלווה את חיי כמעט לכל אורכם. קראתי אותו בנעורי בפולנית, אחר כך בעברית, אחר כך בצרפתית, ועכשיו לקחתי אותו ממדף הספרים, שאותם אני שומר לקריאה נוספת, מופרדים מאלה שייזרקו או יימסרו לספרייה כלשהיא. לא קל להיפטר מספרים, הלב כואב, לא ככה חונכנו, הספרים הם חלק מאתנו, אבל הם מעלים אבק, אפשר תמיד למצוא בספריה, יש גם בקינדל, שם אין אבק.

אני קורא עכשיו את הדבר בתרגומה המצוין של אילנה המרמן אחרי ששנים לא נגעתי בו ואני מוצא אותו חזק כמו בראשונה.

בניגוד לרוב הספרים האחרים שאותם אני אוהב בגלל הצורה שבה הם כתובים, המנגינה של הטקסט, ההומור, הרי שה-"דבר" הוא משהו אחר, ספר כמעט סגפני שבו הסיפור משרת את הדילמות המוסריות הקיומיות שהוא מעלה. הספר יצא לאור בשנת 1947 ומן הסתם נכתב כאשר מלחמת העולם השנייה עוד השתוללה בעולם. אלבר קאמי לא עבר בגופו שום מגפה ולכן די מובן שאת הדילמות הוא שאב מהמלחמה. דילמות אלה נוגעות לשאלה כיצד ראוי לו לאדם לנהוג בעתות משבר קיצוני והן אינן זרות לשאלה ששאלתי את עצמי לא פעם מה הביא את "חסידי אומות העולם" לנהוג כפי שנהגו.

תשובה חלקית לשאלה זו אפשר למצוא בדמותו דל ד"ר רייה, גיבורו הראש של "הדבר": "שום דבר בעולם לא שווה שאדם יפנה עורף בגללו למה שהוא אוהב ובכל-זאת, גם אני עצמי עושה את זה, בלי לדעת למה". תשובה דומה ברוחה קיבלתי מאנשים ששאלתי אותם את השאלה הזו, מהם אחד חוקר שואה ידוע: "הם פשוט לא יכלו לנהוג אחרת".

באמצעות ארבע דמויות בספר מוצגות ארבע תשובות אפשריות לדילמה. דמותו של העיתונאי רמבר משקפת את זכותו של האדם להעדיף את האושר האישי, אם כי גם רמבר נשאר בעיר המסוגרת ומסייע לד"ר רייה במלחמתו במגפה.

טארו מייצג עמדה מאד קיצונית: "ולכן החלטתי לדחות כל דבר - אם רחוק ואם קרוב, אם מטעמים צודקים ואם מטעמים לא צודקים - לדחות כל דבר שגורם למוות או שמצדיק גרימת מוות". המשפט הזה שנאמר אומנם על רקע של מגפה, מתייחס לסיטואציות אחרות ונראה כאילו הוא שאוב ממושגי קדושה נוצריים,אף כי טארו אינו אדם מאמין.

ישנה בספר דמות רביעית, שולית כמעט, דמותו של קוטאר. עבור קוטאר המגפה היא עוגן הצלה, היא משחררת אותו מהיותו חריג וראוי לגינוי.

קאמי אינו שופט אף אחת מהעמדות האלה, כולן ליגטימיות בעיניו, הוא מבין אותן, אבל ברור לגמרי שליבו עם רייה, עם המלחמה ברשע תוך סיכון אישי וויתור על האהבה, כי במגפה זה מה שנותר לעשות.

בעיני רייה של "הדבר" הוא אבטיפוס של "הגיבור המוסרי". דמותה של אשת הרופא ב-"על העוורון" דומה לו עד כדי זהות.

Alber Camus

מעין תגובה לסיפור אהבה וחושך

31 ליולי 2016

ימים אחדים אחרי שחידשתי את פעילותי באתר זכיתי לתגובה ראשונה ועד כה גם היחידה. התגובה הזאת הפתיעה אותי, לא ציפיתי שמישהו שלא שלחתי לו את כתובת האתר שלי יגיע אליו. המגיב היה אבי וימר, מחברו של הספר "מחיאת כף יד אחת, מסע בסיפור אהבה וחושך של עמוס עוז" ובעקבות תגובתו קראתי את ספרו ותוך כדי קריאה ניהלנו דו-שיח אלקטרוני. בדרך כלל איני קורא ספרים על ספרים, אבל מסע הקריאה של אבי וימר היה מהנה וגם גילה לי צורת קריאה שונה משלי, מתעמקת יותר ורואה דברים שלפעמים לא ראיתי. כדי לתת טעימה מסגנונו אצטט קטע מתחילתו של הספר: "אחת הפטנזיות הלוהטות ושלוחות הרסן שנולדה בי במהלך כתיבת רישומי המסע בספור על אהבה וחושך, היא שדי בהם כדי לטלטל את הקורא לכורסה, על מנת לשוב ולקרוא את ספרו של עוז מהתחלה."

החושך של סיפור אהבה וחושך בקריאתו של אבי וימר נדמה לי הרבה יותר חשוך מאשר בקריאתי. אני, שקורא ספרים לשם הנאה בלבד, מתפתה להימשך לנקודות האור, גם אם הן חמקמקות ובקריאה נוספת אולי אף הן יתגלו כביטויו של החושך.

איני מתכוון לשנות מדרכי ולהתחיל "לחפור" בספרים שאקרא. אני מוצא יתרון גם בקריאה שטחית מעט, זו שאינה ממצה את כל עומקו של הרומן. אני נוהג לקרוא ספרים שאני אוהב פעם שניה, לפעמים גם שלישית ורביעית, לעיתים זמן רב אחרי שקראתי אותם לראשונה. בקריאות חוזרות אלה אני מגלה לפעמים פנים חדשות בלי שאצטרך להתעמק הרבה. התעמקות יתירה אינה נמנית על תכונות האופי שלי ובדרך כלל אני מעדיף את מעוף הציפור.

אני מרגיש שקריאת "המסע" והדו-שיח עם מחברו בזמן אמת העשירו אותי והרי את זה בדיוק רציתי כאשר חידשתי את פעילותי באתר.

סיפור אהבה וחושך

6 ביוני 2016

האמת, עמוס עוז אינו נמנה על הסופרים האהובים עלי, כמוהו כסופרים עבריים "נחשבים" אחרים - דוד גרוסמן, מאיר שלו, א.ב. יהושע. כל אחד מהם יודע לכתוב אבל בדרך כלל הם "לא כפית התה שלי". בדרך כלל, כתבתי, אבל יש גם יוצאים מהכלל, הנה סיפור אהבה וחושך. אומנם יש גם ברומן אוטוביוגרפי זה כמה חולשות אופייניות, אבל בניגוד לספריו האחרים של עמוס עוז הרומן המשפחתי הזה הצליח לגעת בי ולרגש אותי יותר מפעם אחת ובשבילי זהו המבחן העליון של סופר. אולי בגלל שחלקים ממנו כתובים בדם לבו של עמוס עוז, ומצליחים להישאר נקיים משכבות עודפות של צעצועי לשון.

תאורו את ערב ההצבעה באו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ, כ"ט בנובמבר הידוע, הוא בעיני התאור היפה ביותר של רגע מכונן בחייה של קהילה או אומה:

"כמו בחלום מפחיד עמדו צפופים ומחרישים ובלי ניע לאור פנס הרחוב הצהבהב המוני צללים זקופים בחצרנו, בחצרות שכנות, על המדרכות, על הכביש, כמו עצרת ענקית של רוחות-רפאים דמומות באור החיוור, על כל המרפסות, מאות אנשים ונשים בלי אף רחש, שכנים ומכרים וזרים, בהם אחדים בבגדי לילה ואחרים בז'קטים ובעיניבות, פה ושם ראיתי גברים במגבעות או בקסקטים, נשים גלויות ראש ונשים בחלוקי בית ובמטפחות ראש, על כתפי אחדים מהם רכבו ילדים רדומים, פה ושם בשולי ההמון ראיתי ישישה ישובה על שרפרף או זקן מופלג שנשאהו מיושב על כסאו החוצה אל הרחוב. כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך הצהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור, לא שעול לא מדרך נעל ... רק קולו העמוק, המחוספס של הקריין האמריקאי בקע מן הרדיו שהופעל במלוא עוצמתו והרטיט את אוויר הלילה...  בכך השתתק הקול בבת אחת, ופתאום בדומיית עולמות אחרים ירדה והקפיאה את כל החיזיון, דממה מבועתת, אסונית, דממת המוני אדם עצורי נשימה שכמוה לא שמעתי אף פעם בימי חיי, לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו...אבל אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל הערים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעתו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל ילד שלי אתה רק תסתכל היטב-היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימי חייך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים לנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאחנו כבר לא נהיה פה." 

ובהמשך:

"ושלחתי את ידי המנומנת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום משקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. בעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה."

 

אכזבות

29 בספטמבר 2012
חוויתי כמה טיפוסים של אכזבות ספרותיות.
"מלכוד 22 " של ג'וזף הלר הוא אחד מספרי המפתח בחיי, ספר שקראתיו פעמים רבות ושהפך לחלק מחיי ומתודעתי. אין פלא איפא שניסיתי לקרוא את ספריו האחרים בתקוה שלפחות חלק מהכשרון הגאוני יבוא לידי ביטוי גם שם. כלום. נאדא. אין ספר שני שלו שהצלחתי לקרוא ולו פעם אחת עד תום (אין לי סבלנות להתייגע כאשר אני לא מרגיש שהסבלנות שלי תשתלם). חד-פעמי לגמרי.
טיפוס אחר של אכזבה ספרותית, תדיר הרבה יותר, אני חש כאשר אני קורא ספר של סופר אהוב עלי, אבל הספר הוא מבחינתי פספוס מוחלט ואני לא מבין מה קרה לו לסופר, שהוציא את מה שהוציא מתחת ידו. זה קרה לי כאשר קראתי את "מוות לסירוגין" של סאראמאגו, גם כאשר קראתי את "אל מקום שהרוח הולך" של חיים באר וממש לאחרונה כשקראתי את "קסם וכזב" של ערן בר-גיל. במקרה של סאראמאגו אני יכול לגלות הבנה - זהו ספרו האחרון ויכול להיות שנתייבשו מקורות השראתו, זה קרה לאחרים בגיל הרבה יותר צעיר. אצל חיים באר ואצל ערן בר-גיל הסיפור נראה אחר, אולי ניסיון לא מוצלח (לטעמי כמובן) לחרוג משגרת היצירה הקודמת, עד כמה שאפשר לדבר על שגרה כאשר מדובר בסופרים.
בשנים האחרונות אני חווה אכזבות לא מעטות כאשר אני מנסה לקרוא קריאה חוזרת ספרים שקראתי בעבר הרחוק, מהם כאלה שנהנים מהסטטוס של "ספרות מופת". אני קורא רומן שהיה פורץ דרך לפני מאה או מאתיים שנה, נלמד בשעורי ספרות בכל העולם, ובקריאה קודמת הרשים אותי מאד, וכיום אני לא מרגיש שום דבר מיוחד ולפעמים מתקשה לסיימו. קראתי לאחרונה את "קוו וואדיס" של הנריק ס'ינקיביץ' הפולני (פרס נובל לספרות 1905) ואני לא מבין ממה התלהבתי לפני שנות דור. נתקעתי באמצע קריאת "מאדאם בובארי" ואני מקווה שאוכל לחזור אליו ולהשלימו, אבל בלי התלהבות רבה.

הנשגב והארצי

26 בספטמבר 2012
הזדמן לי לקרוא בימים אלה בסמיכות שני ספרים שעוררו בי כמה הרהורים.
הראשון שבהם הוא ספרה של השוודית סלמה לגרלוף "נשמתך תעיד", שראה אור בשנת 1912. במרכזו של הספר שתי דמויות - נזירה שמקדישה את חייה לחלכאים ולנדכאים וגבר בעל אופי פרוע, שתיין ומתעולל במשפחתו. הנזירה השמימית מגלה לקראת מותה שהיא אוהבת את האיש הרע ומרגישה רצון אז לגאול אותו. הסיפור מסופר בצורה קולחת, בשפה בהירה, מסוג הסיפורים שאני אוהב. אלא שלספר הזה לא התחברתי, כולו בספירות העליונות של הטוב והרע והמוחלט, תחת כפניה של האמונה הנוצרית. אני לא שם.
כאשר התחלתי לקרוא את "שירתתי את מלך אנגליה" של הסופר הצ'כי בוהומיל הראבאל, שפורסם בשנת 1971 על ידי הוצאה לאור שפעלה באופן מחתרתי, הרגשתי משב רוח מרענן. הנה משהו לטעמי, סיפור ארצי, צמוד לקרקע המציאות, מלא הומור.
המשכתי לקרוא בהנאה אבל לאט לאט הלכה והתחזקה בי ההרגשה שגם עולמו של הראבאל איננו העולם שלי, גם אם הוא קרוב אלי יותר מעולמה של סלמה לגרלוף. הארעיות המוחלטת של הכל, התלישות, הניהיליזם. מעין התגשמותה של "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" מול הכובד הקיומי של ספרה של לגרלוף. בסוג אחר של כובד קיומי נתקלתי ברומן "ויקטוריה" של קנוט המסון, שאף אותו קראתי בסמיכות לשני הספרים האחרים, ספר שזכרתי לטובה מימי נעורי. כאן הכובד הוא כובדה של האהבה הטוטלית. מה שהתאים לי גיל הנעורים מתאים לי כיום הרבה פחות.
ספרו של הראבאל העלה בזכרוני ספרים נוספים שבאים מעולם דומה, במיוחד הספרים שכתב הנרי מילר האמריקאי בפאריס של שנות העשרים, כמו גם סרטיו הצועניים של אמיר קוסטוריצה. עם כל הקסם שביצירותיהם, הרגשתי שעולמם של גיבורי היצירות של הראבאל, מילר וקוסטוריצה, עולם של סביאה ושל שכרות ושל זנות אינו יכול להיות עולמו של מי שאינו משתכר, מקים משפחה, לוקח אחריות על חייו ומחויב לקודי התנהגות מסוימים, יהיו אשר יהיו.
הרהורים אלה מחזירים אותי לעולמם של סופרי הנבחרים, סאראמאגו וקאמי.

טריולוגית האבסורד

15 בספטמבר 2012
טרילוגיית האבסורד אינה טרילוגיה אמיתית אלא טריגולוגיה שנוצרה במוחי היגע משלושה ספרים של סופרים שונים, שנכתבו בארצות שונות ובתקופות שונות, אבל יש הרבה מן המשותף ביניהם. השלושה הם "החייל האמיץ שווייק" מאת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק, שפורסם בשנת 1923; "מלכוד 22" מאת הסופר האמריקאי ג'וזף הלר, שפורסם בשנת 1961; "הרפתקות החייל איבן צ'ונקין" מאת הסופר הרוסי ולדימיר ווינוביץ', שכתיבתו הושלמה בשנת 1969, אך שלטונות ברית המועצות סרבו לפרסמו והוא פורסם רק בשנת 1975 לאחר שהוברח למערב.
המשותף הראשוני לשלושת הספרים הוא שגיבורם הראשי הוא חייל בצבאה של אימפריה: שווייק הוא חייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, יוסאריאן הוא טייס בחיל האוויר האמריקאי שמוצב באי האיטלקי פיאנוסה בעת פלישת צבאות הברית לאיטליה ואיבן צ'ונקין הוא חייל בצבא האדום סמוך לפלישתו של הצבא הגרמני לברית המועצות בשנת 1941.
אני אוהב את שלושת הספרים ואני אוהב את גיבוריהם. משלושת הגיבורים שווייק הוא הקרוב ביותר ללבי, אבל ל-"מלכוד 22" יש לי קשר אישי הדוק וקראתי בו כמה וכמה פעמים. הוא הראשון מהשלושה שקראתי ונדמה לי שהושפעתי ממנו יותר מכל ספר יחיד אחר שקראתי בחיי.
שמעתי על הספר מידידי משה אלכביר, כאשר שנינו הדרכנו את טירוני מחזור נובמבר 1966 במסגרת מה שנקרא "גונדת אמון טירונים". יחידה זו הוקמה על ידי חיל התותחנים לאחר גילוי כמה מקרי התעללות בטירונים של חיל התותחנים, שעד אז נהגו לעבור את הטירונות במסגרת גדודי התותחנים הסדירים. כמה מקרי התעללות הגיעו לתקשורת. השמועה אמרה שאחד הטירונים שעברו התעללות היה נכדו של בן-גוריון. המדריכים המטרטרים והקצין האחראי להם נשפטו על ידי האלוף ישראל טל ונדונו לתקופות מאסר קצרות.
אני הייתי בתחילתו של שרות צבאי סדיר לאחר שהשלמתי את לימודי במסגרת העתודה האקדמית. השרות הצבאי לא משך אותי בכלל, לא הייתי מהששים אלי קרב והשואפים לכנפי טיס או לנעלי צנחנים. התגלגלתי לחיל התותחנים, כיוון שהעבודה בהנדסת מכונות, המקצוע אותו למדתי בטכניון, חייבה אותי לחתום שנת שרות בצבא הקבע. כשסיימתי את לימודי ידעתי שאיני רוצה להיות מהנדס מכונות ולכן העיסוק במקצוע זה במסגרת צבאית לא קסם לי מספיק כדי להתחייב לשנת שרות נוספת בצבא הגנה לישראל.
אותה גונדת טירונית שהייתה ממוקמת בצריפין בסמוך למפקדת קצין תותחנים ראשי הייתה יכולה להוות רקע מתאים לסיפור שמבליט את האבסורד בחיים לא פחות מיחידתו של יוסאריאן. הכל היה בה - מדריכי טירונים שחזרו מהכלא הצבאי וסיפרו מחוויותיו ("זאת לא רקיעה בשביל סיגריה בחורים") ובהם קצין בדרגת סגן משנה, כלל לא טיפש אבל עם מנות גדושות של ציניות; שני בוגרים של הפנימיה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה שגילו בקיאות מפליגה באפשרויות להוריד פרופיל כדי להתחמק משרות קרבי, בקיאות שעמדה מאוחר יותר במבחן המציאות; למרקחת זו נוספו כמה מבוגרי העתודה, ואני ביניהם, סמלים עם סיכת מם מם שמדי כמה ימים הטרידו את סגן אלוף שדימתי, האחראי על כוח האדם בחיל התותחנים בשאלה מתי כבר יקבלו את דרגת הממ"ק, מהם בוגרי הטכניון, כמו חברי הטובים משה פרינץ ומשה אלכביר, מהם בוגרים במדעי החברה והרוח, אחד סוציולוג ואחד היסטוריון, כולנו חכמים מחוכמים ועל כל אלה קיבלנו כמפקד סגן אלוף בשם בן דוד שהיה לו הרבה רצון טוב אבל אף לא שמץ של יכולת להתמודד עם הרכב המפקדים ההזוי שעמד לפקודתו.
במארג האנושי המדהים הזה שיחק משה אלכביר את תפקידו של יוסאריאן וזאת עוד בטרם התוודע לספר ולדמות הראשית בו.
היה זה משה אלכביר שאיתר מבין החיילים את מייקל, טירון שעלה לא מכבר מדרום אפריקה, והפקיד אותו על קריאה בקול של מלכוד 22, במקור כמובן, בהפסקות הארוכות שנתנו לטירונים, שגילו הרבה יותר להיטות להתאמן ממה שהמדריכים דרשו מהם.
השרות בגונדה כמו גם קריאתי החוזרת במלכוד 22 וניסיון חיי ההולך ומצטבר, ובו פרקים נכבדים של שרות צבאי, השפיעו על תפיסת עולמי וחיזקו בי את ה-"שוויקיות".
את החייל האמיץ שוויק עצמו קראתי אחרי שקראתי את מלכוד 22 ואת הרפתקאותיו של איבן צ'ונקין ומיד היה לי ברור ששווייק האבטיפוס, ולא רק בגלל הכרונולוגיה.
מעניין שאצל שלושת הסופרים זאת הייתה הברקה חד-פעמית מזהירה. הדבר בולט במיוחד אצל ג'וזף הלר, שניסה הלוך ונסה להצליח שוב, אבל זה לא הצליח לו.

army

יזיי פילך

6 בספטמבר 2012
"כאשר בשנת אדונינו 1990 הביט הדוקטור לווטרינריה פאוול קוהוטק בחלון וראה את החברה הנוכחית שלו פוסעת דרך גינת ביתו, עברה בו, בפטליזם השחצני האופייני לו, המחשבה, שהוא עובר הרפתקה שצריכה לשמש תמרור אזהרה לכולם".
כך מתחיל ספרו של יז'י פילך Jerzy Pilch, סופר פולני בן זממנו "עינוגים אחרים" Inne rozkosze.
פתיחת הספר הוותה עבורי את אחד מאותם צרופי המקרים שגורמים לי ולאחרים (קונדרה למשל) הנאה רבה. בהמשך למשפט הפתיחה אנחנו רואים את החברה של פאוול קוהוטק זה מגיעה עם מזוודה כבדה ותרמיל גב כדי להשתקע בביתו של פאוול. תמונה זו מזכירה לי תמונה אחרת, שבה תרזה מגיעה לפראג ומתייצבת בפתח ביתו של טומאש, ב-"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה.
צירוף המקרים אינו הדמיון שבין שתי תמונות אלה. גם אילו חשבתי לרגע שמדובר בצירוף מקרים היה המחבר מעמיד אותי על טעותי בהמשך העלילה שבה מתברר שכאשר שפאוול מבקר לראשונה את חברתו הנוכחית בביתה, היא קוראת ספר של קונדרה ואחר כך גם לועגת לו כל כך שהוא אינו יודע אם קונדרה הוא שמו של ספר או של סופר.
צירוף המקרים הוא שאת שני הספרים, תענוגות אחרים ליז'י פילך והקלות הבלתי נסבלת של מילנן קונדרה אני קורא במקביל, בעת ובעונה אחת (נוהג פסול ללא ספק), הראשון בקינדל והשני בעותק מודפס שנמצא בביתנו שנים רבות ונקרא יותר מפעם אחת.
אגב הביטוי "החברה הנוכחית שלו" הוא תרגום לא מוצלח במיוחד של jego aktualna kobieta (מילולית "האשה הנוכחית שלו") בגלל הפערים בשדות הסמנטיים של המילים kobieta ואשה ובמידה מסוימת גם aktualna ונוכחית. על כגון זה נאמר "ברוך שלא עשני מתרגם ספרות".
יז'י פילך הוא אחד מקבוצה לא קטנה של סופרים פולניים מודרניים שצמחו על רקע המעבר מפולין הקומוניסטית לפולין הדמוקרטית ויש להם חשבון ארוך עם עברה של פולין - הקומוניסטי, הקתולי, הלאומני, האנטישמי.
העובדה שאני קורא פולנית ויש לי קינדל מאפשרת לי גישה נוחה יחסית לפחות לחלק מהספרים שכמה מהם קראתי בהנאה רבה.

הגיבור המוסרי

4 בספטמבר 2012.

באופן מקרי (מילן קונדרה רואה בצירופי המקרים את אחד ממקורות ההנאה המרכזיים בחיים) גיליתי אצל שלושה סופרים שונים דמות של גיבור דומה, אני קורא לו הגיבור המוסרי.

כוונתי לד"ר ברנר ריו (Bernard Rieux), גיבורו של "הדבר" מאת אלבר קאמי, ספר שפורסם בשנת 1947; אשת הרופא בספרו של ז'וזה סאראמאגו "על העוורון", אשר ראה אור בשנת 1995 ודמותו של ד"ר ריוורס (W.H.R. Rivers) מהטרילוגיה "השיקום" (Regeneration) מאת פאט ברקר שהושלמה אף היא בשנת 1995.
הרקע של שלושת הספרים שונה. עלילתו של "הדבר" מתרחשת על רקע מגיפה בעיר אורן האלג'רית בשנות הארבעים של המאה העשרים; על העוורון מתרחש במציאות דמיונית על-זמנית ואילו הרקע לטרילוגיה של פאט ברקר היא מלחמת העולם הראשונה, וכמה מגיבוריה ובהם ד"ר ריוורס, הדמות הראשית בטרילוגיה, הן דמויות אמיתיות ומשום כך "השיקום" מזוהה לרוב כרומן היסטורי.
בשלושת הרומנים (מהטובים ביותר שקראתי) מצטיירת דמות של אדם, שאין בו לכאורה שום דבר מיוחד למעט התנהגותו כבן אדם (מה שנקרא ביידיש "א מענטש") בתנאי מציאות קיצוניים.
מעניין ששלוש הדמויות קשורות ברפואה - שניים מהגיבורים הם רופאים בעצמם והשלישית היא אשת הרופא.
יש להניח שסאראמאגו ופאט ברקר הכירו את "הדבר" והושפעו ממנו. קאמי וסאראמאגו, כמו קפקא ועגנון לפניהם, שייכים לאותם סופרים לא רבים שהשפעתם על הספרות שאחריהם מובהקת.

pat barker 190Jose Saramago 2camus

חיים באר - 2

4 בפברואר 2011 - אין כמו המשפט "ושוב החיים ציירו לולאה שלא תיאמן" (ובמקור הפולני I znów życie zatoczyło niesmowitą pętlę) שפותח את ספרו הנהדר של פאבל הילה "מרצדס בנז" כדי לאפיין גם את ספריו של חיים באר, "לפני המקום" שאת קריאתו סיימתי לפני כמה ימים ואת "חבלים" שבו אני שקוע עכשיו. כאשר השלמתי את "לפני המקום" היה ברור לי שאקרא עכשיו את כל ספרים שחיים באר כתב, בין אם קראתי אותו כבר, כמו "נוצות" ובין אם לא. חיפשתי בבית ומצאתי את "חבלים". תהיתי האם ייתכן שהספר היה בביתי ולא קראתיו? או שקראתי ולא זכרתיו? כנראה קניתי את הספר באחת ההזדמנויות מתוך כוונה לקרוא ופשוט שכחתי מזה. עכשיו אני קורא ונהנה.

באופן מוזר כמעט כל סופר, שאת כתיבתו אני אוהב, מזכיר לי סופר אחר. סרמגו הזכיר לי את עגנון ואת קונדרה, חיים באר מזכיר לי את פאבל הילה ואת עגנון (אבל זאת לא חוכמה גדולה, כמעט כל סופר עברי חשוב בן זמננו מזכיר את עגנון והם כולם מודים בהשפעתו של עגנון וחיים באר מציין זאת במפורש).

haim-beer 2אחת התכונות החביבות עלי בספרות יפה היא כאשר לא הסקרנות היא המובילה אותי בקריאה אלא הקריאה עצמה ואז אני קורא לאט ולפעמים חוזר וקורא קטע שלם. אני מוקסם עד כדי התרגשות של ממש כאשר קטע מסוים נוגע ללבי וארשה לעצמי להביא מובאה קצרה מ-"חבלים":

את אשר איזנה וחיקרה בקריאתה הקדחתנית לא שמרה לעצמה. בשעות אחרי-הצהריים היתה סבתא מעמידה את כיסאה לפתח ביתה, לנוכח חצר האבן הארוכה והצרה, הכלואה בין שני הטורים של בתי-אונגרין, וכל חברותיה, זקנות קשות-יום מן "היישוב הישן", היו מגיחות מדיורתיהן, אשה וכיסאה בידה, יושבות סביבה והיא היתה מספרת להן, כמספר השבט, את המשל על בן מלך שדימה יום אחד שהוא תרנגול, את קורות הקמתה של חומת סין הגדולה ואת הסיפור שלא ייאמן על שבטי הננסים שבאפריקה...

חיים באר - לפני המקום

29 בינואר 2011 - למעלה מחצי שנה חלפה מאז נגעתי באתר הזה שאני מקיים והינה התחשק לי שוב והפעם בזכות ספרו של חיים באר "לפני המקום". כבר זמן רב לא נהניתי כך מקריאת ספר כמו שאני נהנה מ-"לפני המקום" וכבר ברור לי שאני אקרא בו פעמים רבות ובכך הוא מצטרף לסופרים אחרים שמאכלסים את המדף לקריאה חוזרת. גם ספריו האחרים של חיים באר מצאו חן בעיני אבל לא זכור לי שהם גרמו לי אותה הנאה שיש לי מקריאת הרומן האחרון שנכתב על ידו.

קשה לי להסביר לעצמי מה כל כך מוצא חן בעיני בספר אבל ברור לי שאחת התכונות מצויה גם אצל סרמגו וגם אצל קונדרה, שני סופרים אחרים שאני חוזר וקורא בספריהם, תחושה של עושר, שמבטיחה שבקריאה נוספת אשים לב לדברים שלא ראיתי בקריאה קודמת.

וגם תחושה של אהבה שתלויה ועומדת באוויר, אם כי בצורה מאד עדינה ומרומזת.

אני אוהב את הג'נר של רומן מעין אוטוביוגרפי. אהבתי את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הרבה יותר מכל ספר אחר שלו, וכך גם "הדבר היה ככה" של מאיר שלו. גם "מרצדס בנז" של פאבל הילה, עוד ספר שאני קורא בו הלוך וקרוא (העותק הפולני אבד לי ואני לא מצליח למצוא אחר) מקסים בהקשרים האישיים שלו.

אני מתפתה מדי פעם לבדוק מה מידת האמת ההיסטורית בספר. בספרו של חיים באר, אותו אני קורא עכשיו, מוזכרת גרפיקאית בשם פרנצסקה ברוך שעיצבה אותיות עבריות (הפונט שוקן הוא שלה). מה רבה הייתה הנאתי כאשר בחיפוש בגוגל עלה מיד ספרו של דב גנחבוסקי "הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרציפן" ובו 100 סיפורים ירושלמים וכותרתו מתייחסת לאותה פרנצסקה ברוך.

ז'וזה סאראמאגו - 2

בספטמבר 2009
שיר רקע
עוד קטע מ-דברי ימי מנזר: "אבל כיוון שהצחוק קרוב כל-כך לדמע, הרוגע סמוך כל-כך לחרדה, ההקלה צמודה כל-כך לבהלה, ובכך חולפים חי בני-האדם והאומות, מספר ז'ואו אלוואש לבאלתאזאר שבע-שמשות על המצבע הצבאי האדיר שבו נכנס חיל-הים של ליסבון, מבלם עד שאברגאש, לכוננות במשך שתי יממות, ועל היבשה תפסו בו בזמן עמדות קרב חילות הרגלים והפרשים, מפני שנפוצה השמועה שארמאדה צרפתית באה לכבוש אותנו, ונוכח אפשרות שכזו יכול היה כל איש אציל, או סתם איש העם הפשוט, להפוך בן-לילה לדוארטה פאשקו פרירה, וליסבון למבצר דיו במצור, אלא שלבסוף נהפכה הארמאדה הפולשת לצי של סירות-דייג עמוסות באקאלה, שבאמת כבר חשו במחסור בו, כפי שהתברר עד מהרה לפי התאבון. בצחוק נכלם שמעו השרים את הידיעה, בצחוק כבוש התפרקו החיילים מנשקם וירדו מסוסיהם, אבל צחוק רם ומתגלגל היה צחוקו של האיש הפשוט, שנפטר כך מצרות לא מעטות. הרי בסופו של דבר לא נעימה היתה הבושה שבהמתנה לצרפתים וקבלת פני הבקלה, אבל גרוע הרבה יותר היה אילו חיכו לבאקאלה והיו מגיעים הצרפתים".
אני אוהב את סאראמאגו בשל התערובת המופלאה של אהבת האדם, אהבת המקום ואהבת החיים עם ראייה מפוכחת של המציאות על כל מרכיביה ותחושה מתמדת של המוות האורב בפתח ושל מודעות לרשעות, לקטנוניות ולגיחוך האנושי.
ואם ברסנס בחר לו כמייצג תכונות אנושיות אלה את השוטר, ש"י עגנון את העסקן המפלגתי, הרי שאצל סאראמגו סמלי האמונה הדתית הם המטרה לחיציו המושחזים.
"...ובדרך כלל צוחקים שם על חשבונינו, אנחנו ממש מאכל-תאווה לבדיחות של זרים, וגם אנחנו עצמנו מבשלים אותן לא רע, כדאי שהדבר ייאמר, וזו שתסופר ברורה כל-כך לאור היום שלא היה צורך בעיניה של בלימונדה כדי לראות אותה, והיא על כומר אחד, בן-בית בבתי נשים שאוהבות לעשות טובות ועוד יותר אוהבות שיעשו להן, משביע את תיאבון הקיבה ומפיג את רעבון הבשר, ואינו מתרשל לעולם בעריכת המיסה, ובכל הזדמנות שולח יד בחמודות שבישג יד, וכל כך הירבה במעלליו, עד שנפגעת אחת, שלקחו לה הרבה יותר ממה שנתכוונה לתת, הוציאה יום בהיר אחד פקודת-מאסר וכשהלכו אנשי החוק להוציא לפועל את פקודת השופט בבית שהכומר כבר חי בו עם נשים תמימות אחרות, נכנסו אליו, אבל כל-כך התרשלו במשימתם, שלא מצאו אותו בתוך מיטה שהיה בה, והלכו לבית אחר, שנדמה היה להם שהוא שם, וכך הותירו לכומר שהות לקפוץ מהמיטה, עירום ועריה, להתפרץ במורד המדרגות, לפלס לו דרך באגרופים ובעיטות, השומרים השחורים גנחו, וכמיטב יכולתם רצו אחרי הכומר המתאגרף ורודף הנשים, שכבר הגיע לרחוב רואה דוש אשפינגדירוש, והשעה היתה שמונה בבוקר, היום כבר האיר יפה, קולות צחוק בקעו מבעד לדלתות וחלונות כשראו את הכומר רץ כארנבת, והשחורים אחריו, והוא בזיקפתו, מצוייד לא רע, יברך אותו אלהים, שהרי גבר מחונן כל-כך אין מקומו לשרת ליד מזבחות אלא להציע שירותים במיטות נשים, והמחזה הזה זעזע מאד את הגברות תושבות העיר, שלא התכוננו לקראתו, המסכנות, כשם שלא התכוננות הנשים התמימות שהתפללו בכנסית קונסיסאו וליה וראו את הכומר נכנס קטוע נשימה בדמות האדם הראשון בתומתו, אבל עמוס כל כך עוונות, מטלטל ענבל וצמד פעמונים, ובשנייה אחת הופיע, בשנייה אחת הסתתר, ובשלישית לא נראה עוד, ולמעשה-קסמים זה סייעה זריזותם של כמרים, שאספו אותו אליהם והבריחו אותו דרך הגגות, כבר לבש, וגם מקרה זה אינו מעורר תמיהה, כי לעומת הפראנסיקנים בשאברגש, המעלים בסלים אל תוך תאיהם נשים ומתענגים עליהן, עלה הכומר הזה במו רגליו לבתי נשים שבירכתו היתה חביבה עליהן, וכדי שלא נתחמק לאמרות נדושות, הכל נשאר בין חטא לכפרה, כי לא רק בתהלוכת צום הארבעים יוצאים הסיגופים המגרים לרחובות, ועל כמה וכמה מחשבות רעות יהיה על הנשים תושבות ליסבון התחתונה ועל האדוקות בכנסיית קונסיסאו וליה להתוודות על שנהנו במבטיהן מכומר בעל נכס מפואר שכזה, והשומרים שבעקבותיו, תפסו אותו, תפסו אותו, הלוואי שיכולתי לתפוס אותו לעצמי, עשר פעמים תפילת אבינו כדי לכפר על המחשבה הרעה, עשר אוה מאריה, ועשר מטבעות לנדבה לאבינו סאנטו אנטוניו, ולשכב שעה שלמה, בזרועות מוצלבות, על הבטן, כפי שראוי להשתחוות, ועל הגב, בתנוחה של העונג השמיימי, אבל כל הזמן להעלות את המחשבות, לא את השמלות, את זה להשאיר לחטא הבא."

ז'וזה סאראמאגו - 1

8 בספטמבר 2009
מאז קראתי בפעם הראשונה ספר של סאראמאגו, כמדומני לפני כעשור קראתי את דברי ימי מנזר, כיום אני קורא אותו בפעם השלישית או הרביעית, הפך סופר פורטוגזי זה בן רגע לסופר האהוב עלי ועד כה לא נוצר איום של ממש על הגמוניה זו שלו על מדף הספרים שלי, אף לא לכאורה.
כמה ממקורבי אוהבי הספרים לא שותפים לאהבתי לסאראמאגו. הם מעריכים אותו כסופר אבל קריאת ספריו קשה להם. ואילו אני קורא את סארמאגו כמעט כמו שאני מאזין ליצירות מוזיקליות אהובות, לא עובר זמן רב מאז סיום הקריאה ואני מתגעגע אליו שוב.
סאראמגו הוא סופר פורה, אבל הוא התחיל מאוחר ולא כתב מספיק כדי להשביע את רעבוני.
לא את כל ספריו אני אוהב באותה מידה ואת ספרו האחרון לא אהבתי כלל וכלל. אנשים מתרשמים לרוב מ-"על העוורון" ואילו חביבי הם "המצור על ליסבון" ו-"דברי ימי מנזר".
מה אני אוהב אצל סאראמגו? כמעט הכל. קודם כל אני אוהב את המשפטים הארוכים, עם החזרות ועם קמצוץ של אירוניה מבצבץ כמעט מכל משפט. כמו למשל בפרשת ההתחייבות שמתחייב מלך פורטגל לבנות מנזר פראנסיסקני במאפרה בתמורה לאבטחה של נזיר פראנסיסקני שבזכות התחייבות זו תלד אשתו בן זכר: "ודון ז'ואו, החמישי הנושא בשם, שהשתכנע שיעמדו בהתחייבות, נשא את קולו, כדי שישמעו ברור הנוכחים ולמחרת יוודע הדבר ברחבי העיר והממלכה, ואמר, אני מבטיח, בהן צדק של מלך, שאבנה מינזר פראנסיסקני בעיירה מאפרה אם המלכה תלד לי בן כעת חיה, וכולם אמרו, מי יתן וישמע אלהים את הוד מלכותו, ואיש לא ידע שם מי בעצם יועמד במבחן, אלהים בכבודו ובעצמו, יושרו של האח אנטוניו, כוח הגברא של המלך, או קשיי הפוריות של המלכה".
ואם לחקות את ניסוחיו של סופר גדול אחר בן המאה העשרים "חסד עשה אלהים לקורא העברי שנתן לו מתרגמת בדמותה של מרים טבעון" שהיא אולי המתרגמת הטובה ביותר שאני מכיר ובזכותה אנחנו יכולים להנות מסאראמאגו כמעט כמו אלה שדוברים את שפתו מלידה (כך לפחות אני מרגיש, ידיעת הפורטוגזית שלי לא מספקת כדי שאעיז לחוות דעה).

צורת ההריסות, חואן גבריאל ואסקז

יום ו', ה-9 בספטמבר 2016

קורה לי מה שלא קרה לי בעבר ומה שראיתי עד כה רק בספרים שקראתי: יש סופרים שאני מחכה לספר חדש שיכתבו. אין רבים כאלה, אולי ארבעה וחואן גבריאל ואסקז הקלומביאני הוא אחד מהם. והנה עכשיו אני קורא את ספרו החדש, "צורת ההריסות" שמו, La forma de las ruinas, ספר שראה אור בינואר 2016 ועלילתו מגיעה עד 2014, ממש עכשיו. אני קורא אותו בקינדל, קניתי אותו סמוך להופעתו בקינדל, חודש קודם בדקתי ועוד לא היה דבר.

הרומן שייך לז'נר שכבר התייחסתי אליו בפוסט שכתבתי על ספרו של חיים באר "לפני המקום", רומנים שבהם הסופר הוא אחד מדמויות המפתח. כרגיל, ספרים אלה מעוררים את השאלה מה פה האמת ומה בדיה. את העובדות קל לאמת, מספיק שיטוט קצר בגוגל והעובדות ברורות. קשה יותר עם הבדיה. אם לא מוצאים דמות כלשהי בגוגל אין זה אומר שהאיש לא היה קיים במציאות. לעיתים, אחרי זמן, אותה דמות עשויה להופיע בחיפושים כדמות ספרותית ואז אפשר להניח שמישהו בדק ביסודיות ושוכנע שאין זו דמות שחיה באמת.

ב-צורת ההריסות" ואסקז מרחיק לכת הרבה מעבר למה שעשו עמוס עוז, מאיר שלו ואפילו מעבר למה שעשה חיים באר ב-"לפני המקום". העלילה של "צורת ההריסות" מורכבת הרבה יותר וחואן גבריאל ואסקז, כך, בשמו, הוא מופיע כדמות המספר ברומן הזה, משולב מאד בחלק הבדיוני של הרומן. יותר מזה, הנושא הזה עצמו, הרחבת המציאות לעבר הבדיה הספרותית, הוא נושא שואסקז, הדמות הספרותית של הרומן, נדרש לו.

תוך כדי הקריאה המהנה עלתה בראשי השאלה הפרקטית איך מבטיח הסופר את שיתוף הפעולה של גיבוריו המציאותיים שמשולבים אף הם בבדיה. שיתוף הפעולה של בני המשפחה הקרובה מובטח, שהרי הם שותפים כך או אחרת למעשה היצירה, אבל מה עם האחרים. את השאלה הזו עורר בראשי מפגש בין ואסקז למוניקה, אשתו של סופר שחי וכתב באמת, R.H. Moreno-Durán היה שמו, בדקתי באינטרנט, לא מהידועים שבין סופרי קולומביה, אבל סופר שכתב ספרים ולאשתו באמת קראו מוניקה. במפגש הזה הוא מדבר אתה על נושאים שעל פי הרגשתי הם בדיה מוחלטת, האם הוא ביקש את שיתוף הפעולה שלה, או שקיווה שהיא לא תספר, או שלא היה אכפת לו. לדבריה של מוניקה אשתו, עסק מורנו-דורנו עצמו בהרחבה זו של המציאות לעבר הבדיה. הוא כתב סיפור שלא התפרסם על ביקורו של אורסון וולס בבוגוטה בשנת 1942, כאשר הבמאי של "האזרח קיין" נשלח על ידי ממשלת ארה"ב למדינות דרום אמריקה. הביקור בברזיל וארגנטינה הוא עובדה היסטורית, הביקור בקולומביה הוא המצאת סופר.

בתחילת נובמבר אני עומד להשתתף בשלושה מפגשים עם חיים באר שיוקדשו לעגנון. אולי אשאל אותו על העניין הזה של שיתוף פעולה? אולי הסופר מוודא שכל הדמויות שיש להן קשר עם הבדיה כבר הלכו לעולמן?

איני רוצה להתייחס לעלילת הרומן כדי לא לקלקל, ארשה לעצמי ציטטה אחת שקרובה לליבי. ואסקז מספר על שנותיו בברצולנה, בתרגום חופשי "התחלתי לחיות בלי לתת לעצמי דין וחשבון, ללא ספק אחת המטפורות של האושר". המשפט הזה קרוב ברוחו אם לא בלשונו ובוודאי לא בשפתו למשפט שאמרתי לבתי הגדולה אתמול או שלשום בשיחת טלפון "התוצאה הממשית היחידה של הדאגה לעתיד היא פגיעה בהנאה שלנו מהחיים בהווה", לא בהכרח בניסוח זה, אני לא רושם לעצמי את המשפטים שאני אומר ובניגוד לואסקז שאינו זוכר פנים ושמות אבל זוכר משפטים, בגלל זה הוא סופר, אני זוכר מצוין פנים ושמות, משפטים ככה ככה, בוודאי לא את אלה שאני בעצמי אומר, מחר אני יכול להגיד את ההיפך.

 

Moreno duran

הסופר מורנו דורן, שני משמאל, מימינו אשתו מוניקה ואחר כך הסופרים קרלוס פואנטס וגבריאל גרסיה מרקז, באדיבות הגוגל

צורת ההריסות, חואן גבריאל ואסקז (2)

יום ה', ה-15 בספטמבר

בחוץ נשמע קול המואזין ביומו השלישי של חג איד אל אידחה. אתמול נסעתי לסכנין כדי לשלם את התשלום הדו-חודשי לרשויות המס ומצאתי את העיר ריקה ודוממת. השעה הייתה שמונה וחצי, איש לא נראה ברחוב, כל החנויות היו סגורות ורק מדי פעם עברה איזו מכונית. נדהמתי להבין שאחרי שאני גר בסמיכות לסכנין כבר קרוב לארבעים שנה מעולם לא ביקרתי בעיר ביום חג. מה זה מלמד עלינו, היהודים והערבים בארץ, ואני עוד מזהה את עצמי ואולי אף מזוהה על ידי אחרים כ-"אוהב ערבים", ביטוי שהוא תרגום של "אוהב יהודים" של ילדותי.

הבוקר סיימתי את קריאת "צורת ההריסות" ועל דעתי המשפט הפותח של "מרצדס בנץ" - "ושוב עשו החיים את הלולאה שלא תיאמן" ולא במקרה, גם ספרו של ואסקז בנוי על המטפורה הזו, גם אם לא במוצהר. מעניין איך תורגם המספט הזה לספרדית.

יש קטעים בספר שהייתי מקצר, אבל הוא מארג של מציאות ובדיה עשוי בידי אומן ומעורראת התפעלותי, אני שאיני מסוגל להמציא ולו דמות בדיונית אחת, לכל היותר אני יודע לתאר דמויות מציאותיות בהקצנה בדיונית. גם לקראת סיום קריאת הספר הרגשתי צורך לבדוק את אמיתות המסופר. כאשר פתחתי את הטבלט ניצבה מולי תמונתו של שמעון פרס שתוך הידיעה שקראתי אתמול ב-El Pais על אשפוזו של פרס, האמת שלמדתי על האירוע המוחי של פרס ערב קודם לכן, כאשר חיפשתי מידע על דמות אחרת מהספר ועוד תמהתי איך זה לא סיפרו על כך בתוכניתו של ירון לונדון שהוא מתעקש שיקראו לה "לונדון וקירשנבאום", חודשים רבים אחרי מותו של של זה עד שהתברר לי שהאירוע היה כנראה בין שעת התוכנית ושעת השיטוט שלי באינטרנט.

הבוקר חיפשתי שתי דמויות - את דמותה של הסופרת הבוסנית Senka Marnikovic ואת דמותו של הקולומביאני Hernando de Bengochea שהיה אחד המתנדבים הקולומביאנים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ואף נהרג בה. התברר לי ששתי הדמויות הן דמויות אמיתיות, היו אנשים כאלה. המוזר הוא שדמותה של הסופרת הופיע לי בכתבה שכתב ואסקז בכתב העת El Espectador שהיא עצמה מוזכרת יותר מפעם אחת בספר.

עדיין מקונן בי הספק, ואולי כל הסיפור אמיתי בדיוק כפי שמתאר אותו ואסקז? אני יודע שזה לא יכול להיות אבל בכל זאת?

עלה על דעתי לשאול את ואסקז את השאלה שהתכוונתי לשאול את חיים באר, איך הוא מבטיח את שיתוף הפעולה של גיבוריו עם הבדיה.

בערב שבת האחרון כלנו ארוחת ערב אמל חברים וסיפרתי להם על ספרו של ואסקז. ידידי מנוער משה רצה מאד לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר שאני אוהב את הספר, בניסוחו שלו "מה השורה התחתונה". השבתי לו שיש לי מדור באתר שבו אני כותב על טעמי הספרותי. טעמי הספרותי אינו מעניין אותו הוא אמר, הוא רצה לדעת במה ספר אחד טוב בעיני מספר אחר. הבנתי פעם נוספת שאנחנו מתייחסים לספרות בקטגוריות שונות, הוא מנסה בכל כוחו לדלות ממני את המרכיב האבייקטיבי של הערכתי לספר ואילו אני נצמד לתחושה הסובייקטיבית, שהיא תלוית זמן ומצב רוח.

 

Gaitan

Jorge Eliécer Gaitán - מנהיג קולומביאני שרציחתו ב-1948 היא הציר המרכזי בספר