ספורט

הספורט ואני

יום א', ה-10 ליולי 2016

על פי מדדים שונים אני אדם שאינו מתעניין בספורט. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הארועים הספורטיביים שבהם הייתי נוכח, הקשבתי להם ברדיו (כן, היה דבר כזה, אנשים היו מרותקים לנחמיה בן אברהם) או ראיתי בטלוויזיה ובכל אלה לספורט היה תפקיד משני. אני זוכר בגעגועים את הפעמים הבודדות שבהן נסעתי עם אבי בחשמלית למשחקי הכדורגל של הקבוצה של לודז', מי זוכר מה שמה, לכוכב הקרח שלה קראו סופורק, את זה אני זוכר. אני זוכר גם שבאחת הפעמים ישבו מולנו שני אוהדים שהתערבו "על בקבוק" ואבי אמר לי שהם כבר זכו. כשהייתי כבר בארץ זכור לי משחק ישראל-יוגוסלביה באצטדיון רמת-גן שאליו נסעתי עם חברים מהכיתה. כשכבר הייתי אבא לילדים השתכנעתי לנסוע איתם פעמים בודדות למגרשה של מכבי חיפה בקרית אליעזר אבל זה נפסק כאשר התחלתי להריח במגרש את ריחה של האלימות. הייתי במשחק בייסבול אחד ובמשחק פוטבול אחד, שניהם בפיטסבורג, שניהם סיפקו לי חוויה אנטרופולוגית אבל היו משעממים נורא.

גרוע מזה. חוץ מאשר בתקופת ההתבגרות, לא אהדתי שום קבוצת ספורט ועד היום ממש לא אכפת לי אם מכבי תל-אביב תזכה בגביע אירופה, או שייט ישראלי יגיע לאולימפיאדה וגרוע עוד יותר, אני אפילו לא מבין למה מישהו חושב שזה צריך להיות אכפת לי.

הספורט התחרותי לא משך אותי מעולם. האליפות היחידה שבה התחריתי הייתה אליפות בית הספר התיכון שטניס שולחן שבה גם זכיתי בהעדר שחקרנים טובים ממני. בתחרות הזו השתתפתי כי המורה שלי להתעמלות ביקש ממני, מיכאל פביאן היה שמו והוא היה בעבר שחקנה של נבחרת ישראל בכדור-עף.

ובכל זאת מילדותי המוקדמת ועד עצם היום הזה הקדשתי לפעילות גופנית שמכונה ספורט שעות רבות מחיי וזאת בהנאה רבה מאד. הנה הפעילויות שבהן הייתי מעורב בפרקים שונים בחיי שנחשבים ספורט, על פי סדר הופעתם בחיי: רכיבה על אופניים, כדורגל, שח, מחניים, טניס שולחן, סקי, שחייה, כדור עף, ברידג', כדור סל. נדמה לי שפוקר לא נחשב.