חינוך

משהו על חינוך

שבת, ה-22 ליולי 2016

אני איני איש חינוך ואני גם לא כל כך מאמין בחינוך.

אבל... הייתי ילד שלמד בבית ספר יסודי בפולין (לגן הילדים לא הייתי מוכן ללכת), אחר כך נער בבית הספר התיכון בבת-ים, אחר כך הייתי אב לארבעה ילדים שעברו את מערכת החינוך הישראלית. כמה ממקורבי עסקו ובחלקם עדיין עוסקים בחינוך והיום עומד החינוך במרכז תשומת הלב והשיח של ילדי. רציתי או לא רציתי, לא הייתה לי ברירה אלא להידרש לנושא וכמו שקורא גם חשבתי עליו לא מעט.

אז למה אני מתכוון כשאני אומר שאני לא מאמין בחינוך? תחושתי הבסיסית היא שהדרך שבה אישיותו של ילד מתעצבת בעיקרה אינה פרי תכנון מושכל אלא תוצאה של התנאים שבם הוא גדל. הראשון והחשוב שבהם הוא בית ההורים, שהם גם מורישי הגנים וגם "המחנכים" וקשה להבדיל בין השפעת השניים.

הורי לא דיברו על חינוך. אבי סיים אמנם את הסמינר למורים עבריים בוורשה אבל הוא לא עבד בהוראה ולא ניכר בהתנהגותו שהוא מיישם איזו תורה חינוכית. הורי, כמו גם בני משפחותיהם וחבריהם ששרדו את המלחמה, היו מחנכים איטואיטיביים. הם היו קודם כל בני אדם, מרכיב מהותי בחינוכם ועל החינוך הזה אני יכול להגיד רק דברים טובים.

לבתי הספר שבהם למדתי הייתה השפעה שולית. הלכתי לבית ספר כי לא הייתה ברירה, כי כך עשו כולם. בשעורים בדרך כלל השתעממתי מאד, אבל הייתי תלמיד טוב אז לא נטפלו אלי. לבית ספר הלכתי בשביל החברים ובשביל ההפסקות, לא בשביל ללמוד ובוודאי לא בשביל להתחנך. היו כמובן בין המורים בני אדם טובים מאד בעלי כוונות טובות שעשו כמיטב יכולתם, הטובים שבהם גם השפיעו עלי במידת מה, אבל המשימה הזו להחזיק כיתה של עשרות ילדים או נערים בחדר סגור במשך שעות ו-"להרביץ בהם תורה", שלא לדבר על לחנך, היא משימה בלתי אפשרית.

אין לי מישנה סדורה איך צריך להראות בית ספר בימינו. אני בכלל לא בטוח שצריך שיהיה מוסד כזה, אולי צריכים להיות מוסדות רבים ומגוונים. השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מה המטרה. בעיני המטרה היא קודם כל להוות תשתית לילדות ונעורים מאושרים. ילדים צריכים לבוא במגע עם ילדים ומבוגרים אחרים. רב-גיליות היא עקרון חשוב בעיני. יש כבר לא מעט גני ילדים שמקיימים את התנאים האלה. גם ילדי וגם נכדי זכו להתחנך הגני ילדים בעלי אופי כזה. מדוע אי אפשר להמשיך את רוח הגן בגם בשנים מאוחרות יותר?

מערכת חינוך צריכה גם להוות תשתית ללמידה. עם האמצעים הטכולוגיים הקיימים היום אין צורך במורה שיעמוד מול עשרות ילדים וינאם במשך 45 דקות ברציפות. מי יכול לעמוד בזה? ואחרי שעור, עוד אחד ועוד אחד. למה כולם צריכים ללמוד אותו דבר? לרוב הילדים יש סקרנות טבעית. למה במקום לגרות אותה עושים כל מאמץ לדכא אותה?

צריך להעיף את היומרות שאין להן כיסוי: בסיס תרבותי משותף (כולם צריכים להכיר את ביאליק), הכנה לחיים (מישהו באמת חושב שבית ספר מכין לחיים?), ללמד (איזה חלק ממה שנלמד בבית הספר אדם סביר באמת צריך לדעת?), לחנך (בית ספר מחנך???). אני שואל את עצמי מעין נולדו יומרות אלה. יכול להיות שאלה פטנזיות של המאה התשע-עשרה, אבל היום? ההצדקה, אם אפשר לקרוא לזה הצדקה, לבית הספר כפי שהוא היום היא השמרנות הטהורה, הרצון העז של המבוגרים להבטיח שעולמם של הילדים יהיה כמו העולם שלהם.