הריקוד

הריקוד ואני - 1

בספטמבר 2009
בתקופת ההתבגרות שלי, בסוף שנות החמישים (של המאה הקודמת), כאשר הריקוד שימש כאמצעי חיזור עיקרי, הייתי רקדן מסורבל ודי ביישן. מה שעשה רושם על הבנות היה רוק סוער, אבל התעוזה שלי לא חרגה מהסלו, הטנגו והוולס. ברבות השנים, בהקהילה שבה אני חי, הפכתי לאחד המרבים לרקוד במסיבות, ריקודים סוערים דווקא, במיוחד ברזילאיים, כאשר אני נהנה מהשילוב של מוזיקה, קצב, הוצאת אנרגיה וחברותא.
הריקוד היה עבורי אומנות לא קיימת. עד היום הבלט הקלאסי מפיל עלי שממון, אבל יחסי לריקוד התשתנה בעקבות סרטיו של קרלוס סאורה. הראשון בסדרה היה "כרמן" עם אנטוניו גדס, עבורי הרקדן בהא הידיעה. משם כך ראוי אולי לפתוח בו, כאשר הוא רוקד פסדובלה ב-"חתונת הדמים" לצידה של כריסטינה הויוס, הרקדנית בהא הידיעה אף היא.
הסרט שראיתי יותר פעמים מכל סרט אחר הוא "טנגו" ואני מקווה לראותו עוד פעמים רבות. יש בו קטעי ריקוד נפלאים רבים, אבל "הטנגואי" ביותר, אם אפשר להשתמש בשם תואר זה, הוא הקטע שבו המאסטרו רוקד עם אשה צעירה מהקהל. הנה טנגו לה רוקה.
ולסיום פסוט ראשון זה שנושאו ריקוד קטע שראיתי היום, כאשר פתחתי במקרה את הטלוויזיה והוקרן בו סרטו של אלמודובר "דבר אליה". הנה קטע הסיום שמתחיל עם ריקוד שריגש אותי יותר מכל סצינה אחרת בסרט זה. למי שמתקשה בספרדית יש תרגום בסינית.