מוזיקה קלאסית

הקונצ'רטי לכינור של באך

שבת, ה-16.7 2016

הקונצ'רטי לכינור של באך הם מהיצירות האהובות עלי. באופן מפתיע שמעתי לראשונה שניים מהם בנגינתו של יהודי מנוחין, בקיץ 1996 בשוייץ. את אותו קיץ ביליתי במסגרת חילופי סטודנטים בעיר לוזאן, לחוף Lac Leman. את הקונצ'רטו הראשון שמעתי בבנין הקאזינו של העיר Montreux אליה הגעתי ברכבת כחלק מטיול ששילב בין נסיעה ברכבת וטיפוס על גבעות שכלל בין היתר צילום של שלושה אנשי יין. בהפסקה של הקונצרט נכנסתי לקאזינו והפסדתי בו במשחק הרולטה את כל הכסף שהיה ברשותי. אחרי הקונצרט נאלצתי לחזור ללוזאן בטרמפים. הלקח נלמד היטב ובאותם מקרים שהימרתי בקאזינו (אני די נהנה מזה) הגבלתי מראש את סכום ההפסד המירבי ואף עמדתי בהגבלה זו.

הפעם השנייה לא הייתה רחוקה מהראשונה, לא בזמן ואף לא במרחק. באחד הימים ביקר אותי חברי הטוב ברונק (בסוף תקופת חילופי הסטודנטים וביקור באנגליה חברתי אליו לטיול באיטליה). נסענו לסוף שבוע לאינטרלאקן, משם תכנן ברונק להמשיך צפונה במכונית ששכר. בדרך עלינו לפסגת ה- Diablerets ,שהייתה מכוסה שלג. בהמשך דרכנו עברנו דרך העיירה Gstaad ולהפתעתנו קידמה את פנינו תזמורת מכבי האש או אולי הייתה זו תזמורת משטרת Gstaadt. ראינו ברחוב אנשים לבושים באופן חגיגי, נראו נוהרים לאיזה מקום. לא התגברנו על הסקרנות ועצרנו לברר מה קורה. התברר שיש קונצרט בכנסיה המקומית. ברונק לא נלהב אבל הפעלתי את השפעתי ומצאנו את עצמנו בשורה שמאחוריה הבמה, רק למקומות אלה עוד היו כרטיסים ואנחנו לבושי ג'ינס מרופטים ונעליים שמתאימות לשלג ולא לקונצרט, עם הרגליים נוגעות בבמה, סמוך אלינו יהודית מנוחין וחבריו.

הביצועים של יהודי מנוחין עדיין אהובים עלי מאד.

אשר לברונק, בדרכנו חזרה לארץ באניה תיאודור הרצל הוא הכיר את מריקה, בחורה הולנדית צחקנית, אחות במקצועה. ברונק ומריקה מצאו שפה משותפת למרות שהיא דיברה הולדנית ואנגלית ואילו ברונק (היא קראה לו ברון) דיבר פולנית ועברית. הגורל זימן אותם שוב ביחד כאשר לברונק הייתה תאונה והוא הגיע לבית חולים שבו עבדה מריקה. אביה של מריקה היה יהודי, היא גם עשתה מאמץ ניכר להתגייר, אבל הדבר לא עלה בידה, ובשנים השמרניות ההן עוד האמינו במוסד הנישואים והדתיים היו בלתי מתפשרים כמו היום. ברונק ומריקה נישאו בהולנד, שם גם נשארו. אני איבדתי את אחד החברים הטובים שהיו לי בחיים ולא היו רבים כאלה. ביקרתי אותו בעיירה ליידן שם התגורר עם מריקה ושלושת ילדיהם. פעם או פעמיים נפגשנו כאשר ביקר בארץ. תכננו לעשות ביחד סקי, אבל לא עשינו וגם לא נעשה כי ברונק נפטר מסרטן לפני שנים.

 

 

 

 

שפוהר - חמישיה לפסנתר

יום ו', ה-15 ביולי 2016

את שמו של שפוהר ואת שמעה של חמישיית הפסתנר שלו (פסנתר, בסון, קרן, קלרינט, חליל) לא שמעתי אלא ביום שלישי האחרון, כאשר הצטרפתי לבני ושני ילדיו לנסיעה לגליל העליון, כדי לשמוע כמה חזרות ולהשתכשך במי אחד מיובלי הירדן. היו שנים שבהן נסעתי כמעט כל שנה ליום אחד בקיץ לכפר בלום כדי להיות נוכח בחזרות של ההרכבים הקאמרים שהופיעו שם. בדרך כלל הנסיעה כללה גם רחצה במי הירדן, סמוך לגדר של כפר בלום, ממש אחרי נקודת הסיום של הקייקים. בדרך כלל נהניתי הנאה רבה מחזרות אלה, יש בהן משהו שאין בקונצרטים שאליהם כולם מגיעים מגוהצים ומכופתרים. בחזרה של יום שלישי את חמישית הפסנתר והתאהבתי ממבט ראשון ביצירה, בנגינת נגניה הצעירים והפחות צעירים של החמישיה ובארוע החזרה עצמו, שבניגוד לשנים קודמות התקיים באולם נחמד מאד של מלון כפר גלעדי. בהתחלה הקהל היה דליל, אחר כך האולם התמלא לגמרי, ככל הנראה אחרי שהסתיימה החזרה של החמישיה של ברהמס שהיתה באולם אחר במלון. רוב הקהל היה בגילי פחות או יותר, נכדי היו הילדים היחידים. אני תוהה האם חל פיחות ברמה ההתעניינות במוזיקה קלאסית, בארץ ובעולם. חנויות דיסקים של מוזיקה קלאסית נעלמו כמעט לגמרי, אבל מספר המבצעים המעולים רק הולך וגדל.

חוץ מהמוזיקה והנגינה נהניתי גם משפת הגוף של הנגנים. הם חלצו את סנדליהם ויכולתי לעקוב אחרי תנועת הרגליים ואף אחרי תנועות אצבעות הרגליים בעת הנגינה, מה שלא זוכים לראות בשום קונצרט.

כפי שכבר קרה לי בעבר ייחלתי לעצמי שבגלגול הבא יגורל יזמן לי להיות חבר בהרכב קאמרי, זאת אחת הפנטזיות המועדפות שלי. בגלגול הזה זכיתי ביכולת להנות ממוזיקה, לא להפיק אותה, גם זה לא מעט.

בעודי כותב עכשיו שורות אלה אני מקשיב לחמישיה הזו של שפוהר אותה מצאתי ביוטיוב הבלתי נדלה ואני נהנה שוב. בעבר היו לי כבר גילויים כאלה בכפר בלום. הבולט שבהם היה השיר "יוקלי" של קורט וייל שאותו לא הכרתי קודם. שרה אותו זמרת צעירה בשם ענת אפרתי. מיד עם תום החזרה באתי הבייתה ובערב נסענו לקונצרט עצמו, ככל הזכור לי הקונצרט היחידי בכפר בלום שהייתי בו. ניסיתי לאתר את הזמרת כדי לומר לה כמה אהבתי את שירתה. התברר לי שהיא זמרת באופרה של וינה אבל לא הצלחתי להשיג את כתובת המייל שלה.

לפעמים אני טורח ללשלוח מייל לסופר ולמבצע שמהם נהניתי. איני מייחס חשיבות למעשה אבל נראה לי הוגן להודות למי שגרם לי הנאה ואני מניח שמקבל דברי התודה שלי שמח על כך. בכמה מקרים אף זיכתי לקבל תשובה שמאשרת את הנחתי. אולי אכתוב גם משהו לחברי החמישיה, ללואי שפור אני כבר לא יכול.