שנסונים צרפתיים

השנסון הצרפתי ואני

אני מדמה את עולמי הנפשי כמפה עשויה כתמים, כתמים, לאו דוקא רציפים, והצבע של הכתם מתחזק ונחלש חליפות בפרקי זמן שונים של חיי.
כתם כזה הוא פאריס של שנות החמישים והשישים, התקופה שבה פרח השנסון הצרפתי, עם איב מונטן וז'וליאט גרקו, פאטאשו וז'ורז' ברסנס, ברברה וז'אק ברל, אדית פיאף ושרל אזנבור, ועוד רבים אחרים, מדהים איך פרץ כזה של יצירה מתרכז בתקופה קצרה יחסית במקום אחד, אבל כפי שכבר כתבתי במקום אחר אין זאת תופעה חד-פעמית, אם כי מרשימה בעוצמתה.
נחשפתי לראשונה לשנסון בדמותו של איב מונטן, בעודי נער מתבגר בלודז' הקרה שנהנתה מהמוניטין המפוקפק של מנצ'סטר הפולנית, אחת הערים המכוערות באירופה. איב מונטן היה אז מאד פופולרי בפולין, הוא נחשב זמר "מתקדם" ( postępowy בלשון הימים ההם), רוצה לומר אוהד את הקומוניזם ומשום כך מותר להאזנה ולהשמעה. את השלגרים של איב מונטן C'est si bon ו- A Paris השמיעו הרבה ברדיו. בשנת 1957 הוא ביקר בפולין ואבי הלך להופעה שלו. אני הרגשתי לא כל כך טוב וזה היה התירוץ שניתן לי מדוע אבי לא לקח אותי איתו ואני כעסתי עליו מאד, אז וגם אחר כך, אחד הדברים הבודדים מאד שאני זוכר לו לא לטובה.
כשהייתי בכיתה ט', כבר בארץ השמש הנצחית שהפכה למולדתי, הכרתי את ז'ילבר בקו, וזאת בשל האובססיה שהייתה לחברי הטוב משה איזנמן, שפימפם אותי עם Marie, Marie, שהיה פופולרי מאד באותה שנה, 1958 אם איני טועה. אגב, אותו מוישה הכיר לי מאוחר יותר את יוהאן סבסטיאן באך ועל כך (וגם על דברים אחרים) שמורה לו פינה חמה בלבי. לצערי דרכנו נפרדו כעבור שנים, כאשר מוישה הפך לדתי מאד (עוד בטרם המינוחים של חזרה בתשובה והתחזקות) ונטש את הקנטטות של באך לטובת טעמי המקרא.
הכרותי עם עולם השנסון הצרפתי עלתה מדרגה בביתם של הורי אשתי, אז חברתי, שהיה מלא בברל, ברנס וברברה, תקליטים שאביה הביא מביקוריו המקצועיים באירופה, ביקורים שהיו אז נדירים מאד בקרב רוב מיודעי. זה היה בראשית 1966 ובקיץ 1996 ביליתי כמה ימים בפאריס כחלק מחופשת הקיץ, שכללה חילופי סטודנטים בלוזאן וזכיתי לשמוע קונצרט משותף של ז'ורז' ברסנס וז'וליאט גרקו שהתקיים ב-Palais de Chaillot מול שדות מארס. עשרים שנה מאוחר יותר גילה לי ידידי דוב בלז, שעלה מצרפת בתחילת שנות השמונים, שגם הוא היה באותו קונצרט, אני סטודנט בגמר לימודי בטכניון ולפני גיוס לצבא והוא נער בן ארבע עשרה שחי אז בפאריס.
עם השנים הפך ז'ורז' ברנס לאחד מגיבורי התרבות שלי ועל כך בהזדמנות אחרת.