יום ג', ה-2 באוגוסט 2016

את הפוסט שלי על יוסי בנאי סווגתי במדור "שירים עבריים" בהעדר משהו מתאים יותר באתר שלי.

ככל הזכור לי ראיתי את יוסי בנאי בפעם הראשונה בביקור הראשון שלי בתיאטרון בארץ, כפי הנראה בהבימה, הוא אז שחקן צעיר ואני עולה חדש. עם הזמן יוסי בנאי הפך בתודעתי להתגשמות אנושית של המילה שחקן. איני חובב תיאטרון ואת מספר המחזות שראיתי אפשר לספור על אצבעות ידי, אבל את יוסי בנאי אני אוהב.

בדרך כלל, כאשר משתמשים במונח "ישראליות" מתכוונים לדחיפות בתור, גניבת מגבות באנטוליה, "פופוליטיקה" ובמקרה הטוב לוף במילואים. כשאני רוצה לחשוב על "ישראליות" אחרת אני חושב ומתגעגע ליוסי בנאי. לאו דווקא ליוסי בנאי השחקן או הזמר או מחברם של מערכוני הגשש החיוור, אלא למכלול כולו ולדמותו כבן אדם. החום שהוא הקרין, אהבת החיים שהוא שידר, הקריצה לעולמות אחרים שהוא רמז לה, הקסימו ועדיין מקסימים אותי. לא היו מזיקים לנו עוד כמה יוסי בנאי כאלה.

יותר מכל אהבתי לשמוע את יוסי בנאי מספר ואהבתי את זשיריהם של ז'ורז' ברסנס וז'ק ברל שהוא גייר. יוסי בנאי לא היה זמר גדול ואת שיריהם של ברנס וברל הכרתי הרבה קודם לתרגומם לעברית, אבל השירים האלה המושרים על ידי יוסי בנאי הוסיפו מעט מרוחם של השנסוניירים לנוף ארצנו התרבותי והיום אם אני מזכיר את ברסנס ואת ברל יש סיכוי שמישהו ידע מי הם.

פעם עלה אפילו על דעתי הרעיון להכיר ליוסי בנאי את שיריו של ג'ק תקריי האנגלי, כדי שישיר אותם בעברית, אבל הדבר לא התסייע למרות שנדמה לי שניסיתי.

אני רוצה לסיים בשני שירים: "איש חסדי" של ברסנס ו-"ספירת מלאי".