שירים עבריים

יוסי בנאי

יום ג', ה-2 באוגוסט 2016

את הפוסט שלי על יוסי בנאי סווגתי במדור "שירים עבריים" בהעדר משהו מתאים יותר באתר שלי.

ככל הזכור לי ראיתי את יוסי בנאי בפעם הראשונה בביקור הראשון שלי בתיאטרון בארץ, כפי הנראה בהבימה, הוא אז שחקן צעיר ואני עולה חדש. עם הזמן יוסי בנאי הפך בתודעתי להתגשמות אנושית של המילה שחקן. איני חובב תיאטרון ואת מספר המחזות שראיתי אפשר לספור על אצבעות ידי, אבל את יוסי בנאי אני אוהב.

בדרך כלל, כאשר משתמשים במונח "ישראליות" מתכוונים לדחיפות בתור, גניבת מגבות באנטוליה, "פופוליטיקה" ובמקרה הטוב לוף במילואים. כשאני רוצה לחשוב על "ישראליות" אחרת אני חושב ומתגעגע ליוסי בנאי. לאו דווקא ליוסי בנאי השחקן או הזמר או מחברם של מערכוני הגשש החיוור, אלא למכלול כולו ולדמותו כבן אדם. החום שהוא הקרין, אהבת החיים שהוא שידר, הקריצה לעולמות אחרים שהוא רמז לה, הקסימו ועדיין מקסימים אותי. לא היו מזיקים לנו עוד כמה יוסי בנאי כאלה.

יותר מכל אהבתי לשמוע את יוסי בנאי מספר ואהבתי את זשיריהם של ז'ורז' ברסנס וז'ק ברל שהוא גייר. יוסי בנאי לא היה זמר גדול ואת שיריהם של ברנס וברל הכרתי הרבה קודם לתרגומם לעברית, אבל השירים האלה המושרים על ידי יוסי בנאי הוסיפו מעט מרוחם של השנסוניירים לנוף ארצנו התרבותי והיום אם אני מזכיר את ברסנס ואת ברל יש סיכוי שמישהו ידע מי הם.

פעם עלה אפילו על דעתי הרעיון להכיר ליוסי בנאי את שיריו של ג'ק תקריי האנגלי, כדי שישיר אותם בעברית, אבל הדבר לא התסייע למרות שנדמה לי שניסיתי.

אני רוצה לסיים בשני שירים: "איש חסדי" של ברסנס ו-"ספירת מלאי".

מעין פתיח

31 בספטומבר 2012
אני לא יודע אם הייתה עוד תנועה לאומית שבה לזמר הפופולרי היה משקל כה רב כמו שהיה לזמר העברי הפופולרי בתנועה הציונית, בעיקר בפן ההתיישבותי שלה. אני לא יודע מה בדיוק הסיבות לכך, מן הסתם לתחיית השפה העברית, מהפלאים שמלווים את התנועה הציונית, יש תרומה מהותית להשפעתו של הזמר העברי.
מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ בסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות השמונים של המאה העשרים היה השיר העברי מעמודי התווך של התחייה הלאומית. שמותיהן של המלחינים, התמלילנים והמבצעים היו מדמויות הדגל של הציונות ושל היחד הישראלי, לצד מדינאים, לוחמים ומשוררים.
כאשר רכבתי על אופני באחת משכונותיה הצפוניות של עכו שמתי לב ששמות הרחובות הם שמותיהם של מחברי ומבצעי הפזמונים, מנעמי שמר ואהוד מנור ועד עוזי חיטמן. מעניין לדעת האם יש עוד ערים בעולם שבהם מופיעים כוכבי פופ כשמות רחובות, אולי בצרפת, אולי בברזיל.
בשנותיה הראשונות של הטלווזיה, אי שם בשנות השבעים, פרחו תוכניות הזמר העברי לסוגיהן השונים, והן ריתקו למסך משפחות שלמות, מבוגרים וצעירים, אולי הסמל הבולט ביותר של "מדורת השבט".
אני אוהב את הזמר העברי, לאו דווקא בגלל ערכיו השבטיים או הציוניים.
לטעמי, תקופת הזוהר של הזמר העברי הן שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, תקופה שקשורה לשמותיהם של מתי כספי ויהודית רביץ, אריק איינשטיין ושלום חנוך, חווה זילברשטיין ונורית גלרון, סשה ארגוב ויוני רכטר, ואורה זיטנר וצילה דגן, גידי גוב ואהוד בנאי, נתנאלה ויהודה פוליקר, מאיר אריאל ואריאל זילבר, נעמי שמר ומיקי גבריאלוב, אהוד מנור ועלי מוהר, ועוד רבים אחרים. זאת הייתה עדיין תקופת התקליטים והתקליט היפה ביותר שזכור לי מאותה תקופה הוא "מתי ולאלכסנדר" של מתי כספי וסשה ארגוב. זאת אחת מאותן תקופות של התפרצות יצירתית של רבים, שקורית מדי פעם בתולדות האומנות וששורשיה אינם ברורים לי כלל וכלל.
כמה דוגמאות אהובות עלי: "סליחות", "לא ידעתי שתלכי ממני" , "הכניסיני תחת כנפך", "ערב עירוני", מדגם קצר, ממה שהצלחתי למצוא במרחבי היוטיוב.