שבת, ה-30 ביולי 2016

קראתי הבוקר את מאמרה של אווה אילוז במוסף השבת של הארץ "רשע עכשיו" והתרשמתי ממנו מאד. זה זמן רב שלא קראתי או שמעתי עמדה על מצבה הנוכחי של ישראל שדומה כל כך לעמדתי ומנומק כל כך טוב. כמו אווה אילוז אני נרתע מהשימוש שנעשה באנלוגיות היסטוריות, יהיה זה הנאציזם, הפשיזם, האפרטהייד או הקולוניאליזם. בכלל איני שש לשימוש באנלוגיות היסטוריות בתחום הפוליטיקה של כאן ועכשיו. הן לרוב כלי דמגוגי שמנצל נקודות דמיון בין סיטואציה היסטורית למציאות עכשיוית כדי לקדם מטרות פוליטיות, לפעמים בהקשרים הזויים לחלוטין, כמו השימוש במילה טרנספר והקשרי שואה אחרים בעת פינוי תושביה היהודים של רצועת עזה.

גם הכנסתן של סיטואציות פוליטיות קונקרטיות תחת הכללות פילוסופיות או סוציולוגיות אינה חביבה עלי. יותר מאשר יש בה תרומה להבנת הסיטואציה הפוליטית, מורכבת בדרך כלל, היא נועדה לתמוך בטעון של מחבר ההכללה והבנליות של הרשע היא רק דוגמה אחת לכך.

מצא חן בעיני הביטוי "אותה משפחה". אני לא חושב שישראל כבר משתייכת לאותה משפחה אבל בהחלט יש סימנים מדאיגים ואווה אילוז מנתה רבים מהם. משפטו של אלאור עזריה הוא ציון דרך, אבל עוד לא נאמרה בו המילה האחרונה וגם כשהיא תיאמר קשה יהיה להוציא ממנה מסקנות כלליות. אלאור עזריה אינו סמל ולא הייתי מזדרז להסיק מהמקרה הזה מסקנות כלליות. במלחמת ששת הימים, שמצטיירת בתודעה כאיזה עבר קסום, הייתי עד לקצינים שהשתעשעו בצייד של חיילים מצרים מובסים משוטטים בחולות סיני וגם להרג של שבויים שישבו מאחורי גדר וחיכו שיפנו אותם. מי שירה בהם היו חיילי מפקדה שטיפה מדמם לא נשפכה. אבל אז לא הייתה טלוויזיה שצילמה ודווחה ולא היה ארגון בצלם או שוברים שתיקה וכשחזרתי לחופשה וסיפרתי על החוויות אמרו לי שלא יכול להיות שיהודים התנהגו כך.

אחרי מלחמת ששת הימים ישראל שקעה בבבוץ של הכיבוש. במציאות הזו של כיבוש לא היה מהלך ישראלי אחד שאפשר לאפיינו כמרושע ברמה הלאומית. יותר מאשר רשעות היו כאן מחדלי עשייה ואי ראיית הנולד וכמובן מציאות מורכבת מאד שלא היה ממנה מוצא קל. אי אפשר להטיל את כל נטל האחריות למצב שנוצר על המתנחלים, הם היו אומנם חוד החנית של אלה שעשו כל מאמץ כדי למנוע יציאה אפשרית מהבוץ, אבל גם ממשלות שמאל שדמוקרטיה וזכויות אזרח עמדו בראש מעייניהן לא הצליחה להפסיק את הכיבוש והיה זה אריאל שרון, "מלך ישראלי" הימני, שהצליח לצמצם את הקף הכיבוש וגם להראות שניתן לפנות מתנחלים.

יש לישראל ריחות אופיינים של "אותה משפחה" אבל יש לנו גם סימנים הפוכים לגמרי, ריחות של "אור לגויים". הטלת מרות משפטית על הנעשה בשטחי הכיבוש, מצב ללא תקדים בעולם הכיבושים, ארגונים אזרחיים רבים שאינם נרתעים מהאשמות בבגידה, חושפים את עוולות הכיבוש ומנסים ככל יכולתם לצמצמם, אנשי רוח שמתייצבים על כל במה כדי להתנגד למגמות הרווחות, בית משפט עליון שלמרות שפסיקותיו הן כקוץ בעיני מפיצי הריח הרע עדיין נהנה מאמונו של רוב הציבור, מערכת פוליטית מבוזרת שאינה מעודדת אחדות דעים, צבא שנראה לעיתים כמעוז השפיות מול מערכת פוליטית הזויה, טיפול רפואי מסור שניתן בבתי החולים למחבלים מפיצי מוות  והמוני אזרחים שמתעקשים ככל יכולתם לשמור על ציביונה של ישראל כחברה צודקת.

אבל אולי המעצור הגדול ביותר בפני הופכינו לחלק מ-"אותה משפחה" היא היותנו עם שלוח רסן, בלתי ממושמע בעליל, סולד מסמכות, "עם קשה עורף", קרוב יותר ברוחו לאנרכיה מאשר לפשיזם על שמות התואר השונים שלו.