הציונות

האם אני ציוני?

30 בספטמבר 2012
אני מגדיר את עצמי ציוני, אם כי בשנים האחרונות יש לי ספקות, בעיקר בגלל "הציונים" בה' הידיעה, ציוני "גוש אמונים" וציוני "זו ארצנו" וחברי כנסת ציוניים כמו יריב לוין וזאב אלקין ודומיהם. הציונות שלי קרובה עד כדי כאב שיניים לציונות של עמוס עוז ולפעמים מתקרבת ל-"מדינת כל אזרחיה" רחמנא ליצלן.
ההזדהות הציונית שלי היא עם תנועת העבודה הציונית שחוללה בארץ תוך פרק זמן קצר יחסית מהלך היסטורי מפעים. לא מצאתי בתולדות העמים מהפכה שאיתה אני יכול להזדהות באותה מידה. נראה לי, שאין זה סביר לשפוט את התנועה הציונית שיפוט בדיעבד ללא פרספקטיבה היסטורית וללא השוואה לתנועות לאומיות אחרות.
קל היום לערבים, לאנשי השמאל בעולם וללא מעט אנשי שמאל ישראליים, להדביק לציונות את התוית "קולוניאליזם" בגלל שהיו בהתיישבות הציונית כמה מאפיינים דומים להתיישבות קולוניאלית, אבל הדמיון הזה נוגע למאפיינים שוליים של הציונות ולא למהותה. הציונות הייתה ביסודה תנועה לאומית משחררת אדירה והיא הפכה עם שקל היה לראות בו "אבק אדם" לעם שהפך לגורם חשוב במשפחת העמים, גם אם מדינתו היא בין הזעירות, לפחות בשטחה, מבין מדינות העולם. הציונות נולדה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בתקופה שבה פרח הקולוניאליזם האירופאי. הציונות, כתנועה לאומית מעשית, פעלה במסגרת המציאות שהייתה קיימת וניצלה לטובתה את הלכי הרוח האימפריאליים ודוגמה בולטת לכך יכולה להיות הצהרת בלפור. בעיני התנועה הציונית הייתה תנועה לאומית מוסרית, ככל שתנועה לאומית יכולה להיות אבל היא פעלה במסגרת כללי המשחק של זמנה ואי אפשר לדון אותה בכלי המוסר המדיני הרווחים בתחילת המאה העשרים ואחת. גם כך קשה למנות תנועות לאומיות או מדינות שעומדות בשעת מבחן בכללי המוסר המדיני המוצהר.
מלחמת העצמאות, או הנאקבה, הייתה מלחמה קשה שבה ברחו וגורשו מבתיהם מאות אלפי פלסטינים, ללא ספק אסון כבד לציבור הערבי בארץ. במונחים של היום אפשר לדבר על טיהור אתני. אבל מלחמת העצמאות לא התרחשה בתחילת המאה העשרים ואחת אלא שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה והעם היהודי היה על סף כליה וכל מה שתבע לעצמו היה פיסת קרקע זעירה במרחב מיושב על ידי ערבים וגם ארץ ישראל הייתה מיושבת על ידי אותם ערבים, אז זה לא נראה כל כך בלתי מוסרי להבריח כמה אלפי ערבים לאזורים אחרים, לא צפופי אוכלוסיה, שתושביהם יוכלו לקלוט בלי קושי מיוחד את אחיהם, כפי שקרה באותה עת למיליוני גרמנים שגורשו מהסודטים ומפרוסיה המזרחית ומפומרניה ומיישוביהם באזור הוולגה וכפי שקרה באזורים אחרים בעולם, הודו ופאקיסטן, למשל. במונחים של מוסר מוחלט אין צידוק מוסרי לגירושו של אפילו אדם אחד מאדמתו, כפי שאין צידוק מוסרי להריגתו של אדם אחד, אבל איננו חיים אף פעם בעולם של מוסר מוחלט, תמיד בעולם של מוסר יחסי, ובעולם הזה של מוסר יחסי ובנסיבות שהיו קיימות אז בארץ ישראל, העם היהודי אחרי אסון בלתי נתפס בעוצמתו, המפעל הציוני והיישוב בארץ בסכנת קיום, הייתה מלחמת העצמאות מוסרית, ככל שיכולה מלחמה להיות.
ב-1967 חדלה התנועה הציונית להיות תנועה מוסרית. המלחמה עצמה אולי נכפתה עלינו, אבל השגיה של מלחמה זו שינו את פני העם והעלו לעמדה מובילה, מאז ועד היום, למעט תקופה קצרה של ממשלת רבין השנייה, ציונות אחרת, שבה הפכו תלמידיו של הרב קוק לנושאי הדגל, הקובעים את דמותינו, וכל השאר נגררים, אם מתוך תמיכה מוצהרת או מובלעת, אם מתוך השלמה של חוסר אונים (ואלה לדעתי מהווים את רובו של הציבור הישראלי) ואם תוך כדי קולות של רטינה, דחייה ועוגמת נפש, לעיתים מתוך יאוש עמוק. ככל שחולפות השנים המצב נראה יותר ויותר כמו ביצה טובענית. החזון המדיני היחידי הוא ההמתנה למשיח, איש כבר אינו מדבר על "ארץ ישראל השלמה" וגם "שתי מדינות לשני עמים" איבדו מחיוניותן, אפילו הציפיה שהמעצמות יצילו אותנו מעצמנו אין לה על מה לסמוך, ולא נותר לאנשים אלא להימנע מלהסתכל לכיוון ההוא של ההכרעות הפוליטיות, כדי שריחו של היאוש לא יחדור לחייהם הפרטיים.