המחאה החברתית

המהפכה החברתית - חמש שנים אחרי

חמישי ביוני 2016. כמעט חמש שנים עברו מאז המהפכה החברתית. הציפיות הרבות שנתלו בה התממשו רק בחלקן הקטן. העשירים הפכו עוד יותר עשירים והעניים נשארו עניים כשם שהיו. מדינת ישראל לא יותר טובה היום ממה שהייתה אז ועדיין שולטים בה אותה מפלגת שלטון ואותו ראש ממשלה, שבראש סדר העדיפויות שלו עומדת הישרדותו הפוליטית. במובנים רבים המצב הפוליטי כיום רע יותר ממה שהיה בקיץ 2016. מפלגת העבודה, שהפכה להיות המחנה הציוני, הולכת והופכת למפלגת שוליים ואת מרכז המפה הפוליטית תופסות שתי מפלגות שזהותן אינה ברורה כלל ועיקר. הפופוליזם, והדבר דומה גם בארצות דמקורטיות אחרות, הוא האידאולוגיה היחידה, והשקר הוא הבסיס היציב ביותר לעשייה הפוליטית. הימין הולך ומתחזק והוא מאבד בהדרגה את מאפייני הדמוקרטיה הליברלית.

לא הכל שחור. ישנה פעילות ענפה של החברה האזרחית ולא נותר אלא לקוות שלפעילות זו יהיה גם ביטוי פוליטי משמעותי. כל הדוגמאות ההיסטוריות מצביעות על כך, שללא פעילות פוליטית קשה להביא לשינוי.

בינתיים רוב האנשים נהנים מהחיים הטובים. אותות המשבר באירופה עדיין חלשים. השטחים הם מעבר להרי החושך. המשבר של יוון עדיין לא נוגע לנו. השיטה הקפיטליסטית עדיין עובדת לא רע, אם כי מתרבים הסימנים לחולשותיה. האם בעוד חמש שנים ינהג עדיין העולם ובה גם ישראל כמנהגו?

 

המחאה החברתית - שנה אחרי

ליולי 2012 - הרבה מים זרמו בירדן (רק בצורה מושאלת) מאז פרצה המחאה החברתית בקיץ הקודם. הרבה עצות ניתנו, הרבה תחזיות הועפו באוויר, רוב הפוליטיקאים ניסו לנכס לעצמם את המחאה, בצורה זו או אחרת, ללא הצלחה יתירה, הרבה יוזמות חברתיות נולדו כתוצאה מהמחאה.
כיום, שנה אחרי, אפשר להעריך הערכה זהירה את משמעותה של המחאה החברתית והשפעותיה של החברה בארץ.
בעיני זהו סיפור הצלחה אדיר. עצם המחאה החברתית, תופעה ייחודית במקומותינו, גרמה לי להתרגש ואף לנסות ולשהתלב בפעילויות שקשורות למחאה החברתית. סימן ההצלחה הברור ביותר היא העובדה שכיום, שנה אחרי, המחאה החברתית היא מונח חי ונושם, מוזכר לעיתים קרובות בעיתונות, מוציא מדי פעם אנשים לרחובות והסמלים שלה - דפנה ליף, איציק שמולי, סתיו שפיר, עדיין מוכרים לציבור ועדיין גורמים להזדהות.
המחאה לא הולידה עדיין שום הישג משמעותי - לא בשיכון, לא במיסוי, לא בחינוך, אבל שינתה את השיח הציבורי והפוליטי ללא הכר. עדיין מוקדם להתנבא האם שינוי זה הוא שישנוי טקטי קצר מועד, או שינוי איסטרטגי. אני נוטה לחשוב (ואולי זוהי עוד דוגמה של wishful thinking), שמדובר בשינוי ארוך טווח.
ציבור גדול של אנשים, שעד לפני שנה לא השתתף בשיח הפוליטי, למעט השתתפות בבחירות, וגם זה לא תמיד, החל להשמיע קול, לדרוש שיתחשבו בו ולטעון שאיננו מתכוון להפרות.
אני מאמין שהביטוי הפוליטי הראשון יהיה בעליית כוח משמעותית של מפלגת העבודה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ישראל, כיוון שבעיני המחאה החברתית היא בעלת אופי סוציאל-דמוקרטי מובהק. אני חושב ששלי יחימוביץ' הכירה בכך מיד ולכן בתבונה רבה נמנעה מלקפוץ על העגלה. אני מעריך ומקווה שדמויות שמזוהות עם המחאה החברתית ימצאו את דרכם למפלגות השמאל - מפלגת העבודה ומרץ. עד כה הצליחה המחאה החברתית לשרוד את הארועים הבטחוניים.
מעבר לפעילות הפוליטית המחאה החברתית חיזקה מאד את "המגזר השלישי" ואת שיתוף הפעולה בין הגופים שונים שעוסקים בנושאים חברתיים ויעידו על כך הכנסים הרבים שהתקיימו השנה.
שנה הוא פרק זמן ארוך והוא גם פרק זמן קצר. ישראל ניצבת בפני עולם משתנה במהירות - הגרעין האירני, המשבר הכלכלי באירופה, היחלשותה של ארצות הברית, השינוים בעולם הערבי ויידרש מאמץ רב כדי שהמחאה החברתית כתופעה מתמדת תצליח לצוף על פני גלי המציאות השמשתנה הזו.

מהפכת האוהלים

באוגוסט 2011 - מחאת האוהלים, כפי שהיא נקראת מדי פעם בתקשורת, היא אחת התופעות החברתיות הישראליות המענייניות ביותר מזה שנים רבות. באמצע הקיץ קמה לה קבוצה של צעירים ומתחילה מאבק, שיעדיו אינם ברורים, ותוך פרץ זמן קצר היא סוחפת אחריה חלקים גדולים של הציבור ונהנית מתמיכתו של רוב הציבור במדינת ישראל.
אז מה יש לנו כאן?
אתחיל בעיתוי. אין לי ספק שמחאת האוהלים היא חלק ממה שנקרא "האביב הערבי". הדבר די תמוה. לציבור בארץ אין כל קשר לציבורים של האביב הערבי - לא עם תוניסיה, לא עם מצרים, לא עם בחריין, לא עם לוב, לא עם תימן ובוודאי לא עם סוריה. אין שום דמיון בין ההתמרדויות בארצות אלה ובין מה שקורה בארץ. קיימת זיקה הרבה יותר חזקה עם המחאות ביוון ובספרד ובכל זאת היו אלה הפלות המשטר בתוניסיה ובמצריים שיצרו את התחושה "גם אנחנו יכולים". גם מרד הקוטג', אפיזודה די מגוחכת כשלעצמה, שפך שמן על מדורת התחושות שהיו חבויות ככל הנראה אצל רבים.
על אף הדמיון לכאורע למחאות ביוון ובספרד גם כאן הדמיון לא רב. ארצות אלה נמצאות במשבר כלכלי עמוק, שאחת מסיבותיו העיקריות היא מדיניות רווחה חסרת אחריות ואילו אצלנו הכלכלה משגשגת (כך אומרים כולם) וראשי המשק גאים (ובמידה רבה של צדק) על כך, שישראל היא בין המדינות המפותחות המעטות שלא נפגעה מהמשבר ויש בה צמיחה משמעותית.
אם כל כך טוב אז למה דווקא עכשיו מהפכה?
לי אין תשובה ברורה לשאלה הזו אבל בתנועת האוהלים (אם אפשר לקרוא לה כך) ניתן לזהות כמה מגמות:

דרישות קונקרטיות לשיפור מצבו של המעמד הבינוני (בדרך כלל המעמד בינוני הנמוך, בדרך כלל של אנשים צעירים שמקימים משפחה ולא מצליחים להסתדר). כמה מהדרישות האלה נראות סבירות מאד ומן הסתם גם יענו בחלקן אפילו על ידי ממשלת הימין הנוכחית. בין הדרישות האלה ניתן לכלול את הורדת הגיל שעליו חל חוק חינוך חובה, הורדת מע"מ על מצרכי יסוד והעלאה מסוימת של מס הכנסה על חברות ועל יחידים בעלי הכנסה גבוהה.
דרישות קונקרטיות שמן הסתם לא ניתן להיענות להן בתנאי המשק הישראלי ובעיקר הורדה משמעותית של מחירי הדירות ושכר הדירה ואם המחירים ירדו יהיה זה בעיקר בלל השניויים שיחולו בתנאי המשק. לריפורמה של ראש הממשלה תהיה בוודאי השפעה כלשהי בעיתוי כלשהו אבל קשה לראות מצב של "דיור בר השגה" ואני מודה שלא היה כזה גם בעבר. אלמלא הלכתי להתיישב ביישוב חדש בגליל ספק אם הייתי מגיע לרמת דיור סבירה בלי לשעבד לכך את כל חיי.
רצון עז, הן של יוזמי המחאה והן של הציבור שתומך במחאה, לחזור למדינת רווחה. תהיה משמעותה של "מדינת רווחה" אשר תהיה, ברור שיש כאן סלידה מתפיסת עולמו של ראש הממשלה הנוכחי ואולי אף של קודמיו. רוצים יותר ערבות הדדית, פחות הפרטה ויותר שרותים לאזרחים, כל זאת בניגוד למגמות ששלטו כאן במשך כמה עשרות שנים.
המגמה המעניינת ביותר מבחינתי היא שאיפתם העזה של יוזמי המחאה לקחת חלק בקביעת סדר היום של מדינת ישראל תוך דחייה של המסגרות הפוליטיות הקיימות וציפייה לשינוי מהותי, כולל דיבורים על דמוקרטיה ישירה.

קשה לצפות לאן יוביל המאבק ומה יהיו השגיו אבל כבר כיום ניתן להעריך שתהיה לו השפעה משמעותית. השפעה זו לא בהכרח חיובית. הממשלה עלולה להיגרר לכמה צעדים פופוליסטיים (זאת נטייה המידית) שנזקיהם גדולים מתועלתם. השאיפה לייצר "מערכת דמוקרטית חדשה" עלולה להביא לידי אכזבה מרה והיפוך מגמה - שאיפה למנהיג חזק שייעשה סדר (אם כי אני לא מעריך שזה מה שיקרה).
אף כי אין כמעט פוליטיקאי שאינו מנסה לרכב על גלי המחאה, יש שני אישים שהמסרים שלהם קרובים למסרים של המחאה.
האחת היא ח"כ שלי יחימוביץ' והדבר אינו מפתיע כמובן. מאז נכנסה לפוליטיקה היא נושאת ברמה את דגל "הסוציאל-דמוקרטיה" ואף פועלת בנחישות בכיוון זה תוך השגת השגים משמעותיים.
בחירה פחות טבעית היא הד"ר ירון זליכה, דוגמה מובהקת של "נערי האוצר, שבגיל 33 כבר שימש כחשב הכללי של משרד האוצר, אחד התפקידים רבי העוצמה במשק הישראלי.
בהרצאה שנשא בטכניון בדצמבר 2009 הוא מציג את התובנות שלו על המשק הישראלי. בהרצאה מבריקה ומשכנעת ביותר (לפחות אותי, ספקן כמעט כפייתי, הוא הצליח לשכנע) הוא פורט את חוליי הכלכלה הישראלית, תוך שבירת מוסכמות לא מעטות.מתוך דבריו ניתן לגזור כמעט את הצורך כמו שזו מתרחשת בימים אלה ממש. לצפיה http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8 .
טוב היה אילו הצליחו מארגני המחאה לגייס את ד"ר זליכה כדי שיצור בסיס איתן לתביעותיהם הכלכליות, בסיס שלא ניתן למוטט בנקל על ידי תרגילים כלכלנים "מטעם". באותה מידה נראה לי רצוי שח"כ יחימוביץ' תגייס את ד"ר שליכה לצוות המוחות שלה.

ohalim1