יום ג', ה-2.8 2016

מאז קריסתה של ברית המועצה הפכה הדמקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי ל-"משחק היחיד בעיר". היא אומנם אינה מיושמת ברוב מדינות העולם אבל אין שיטת ממשל חלופית שמהווה לה אתגר של ממש. שתי האידיאולוגיות האחרות שמיושמות - התיאוקרטיה של אירן וחזון החליפות של דעא"ש - אינן קוסמות לאזרחי העולם ובוודאי לא אלה שחיים תחת משטר דמוקרטי.

שום הוגה דעות עוד לא פיתח אידיאולוגיה חדשה וחלופית; הכשלונות הקולוסלים של האידיאולוגיות של המאה העשרים ובמיוחד של הקומוניזם אינם מפתים לניסיונות חברתיים רחבי הקף.

בכל זאת אפשר להבחין במגמות שהתפתחו בעשורים האחרונים ועשויות להביא לשינוי הדרגתי של השיטה ללא שתנוסח תיאוריה כלכלית-חברתית חדשה.

כמו כל שינוי חברתי מהותי לטכנולוגיה נתון התפקיד המרכזי. האינטרנט, הרשתות החברתיות, הנגישות לתקשורת משנים את העולם. לשליטים קשה יותר ויותר להסתיר את כוונותיהם ומעשיהם. אנשים יכולים להתארגן תוך פרק זמן קצר ולשנות סדרי שלטון. האביב הערבי, שתוצאות כשלונו מהדהדים בעולמנו, הראה מה רבה יכולת ההתארגנות של ההמונים.

בעוד כוחן של הממשלות נחלש עולה כוחם של ארגונים חוץ ממשלתיים שבנויים על התנדבות. פעולתם מוגבלת אומנם לתחום עשייה אחד אבל יש יותר ויותר מקרים של שיתופי פעולה וחזיתות של ארגונים למען מטרות רחבות יותר. ניתן להעלות על הדעת מבנה שלטון מבוזר יותר שבו לארגונים הלא ממשלתיים יש תפקיד מהותי. תיתכן אולי שיטה שבה בחירות לגוף מייצג שמתקיימות אחת לארבע שנים יוחלפו על ידי שיטה שבה יהיו גם מרכיבים של דמוקרטיה ישירה. שיטת משאל העם אומנם עדיין לא הוכיחה את עצמה כמובילה להחלטות טובות, אבל צבירת ניסיון ושכלול השיטה עשויות להביא לאיזון טוב יותר בין התועלת לתחושת האמון בשיטה.

האנושות צמאה לאיזה מצפן שיצביע על עתיד טוב יותר. האם יגיח מתוך חולשות הקיים?