יום ד', ה-27 ביולי 2016

תהליכים של גלובליזציה ושל ריכוז הון הביאו לעליית כוחם של תאגידים בינלאומיים ולאומיים ויצרה מוקדי כוח חזקים לעיתים יותר מממשלות דמוקרטיות נבחרות. גם בעבר השפיעו אינטרסים כלכליים צרים על החלטות של ממשלות אבל היום התופעה הזו היא כה נרחבת עד שהיא מציבה סימני שאלה על עצם אופיו הדמוקרטי של המשטר הדמוקרטי כפי שהוא מוכר לנו.

פעילותיהן של ממשלות נבחרות אמורות להיות שקופות לציבור, אבל התאגידים אינם מחויבים בשקיפות כזו ובוודאי לא בכל הנוגע לקשריהן עם השלטון. רק חשיפות עיתונאיות או פרשיות משפטיות עסיסיות חושפות קשרים אלה. פרשת מתווה הגז המוכרת לנו במידת מה יכולה לשמש כר נרחב לחקר התופעה הזו.

אחד הכשלים הבולטים של הממשל הדמוקרטי הוא כשל הרגולטורים. מי שאמור לשמור על האינטרס הציבורי מוצא את עצמו לאחר פרישתו מהשירות הציבורי מועסק על ידי תאגיד רב עוצמה. גם נבחרי ציבור מוצאים את עצמם "עושים לביתם", לאו דווקא בזכות כישוריהם אלא בזכות קשריהם.

דוגמה זועקת לשמים לחולשה זו של הדמוקרטיה היא סוגיית שכר הבכירים. אנשים רגילים, לא סופרמנים, מקבלים שכר שבו ניתן לפרנס מאות משפחות. במקרים רבים שכר גבוה זה משולם גם כאשר התאגיד כושל בעסקיו. כולנו יודעים שאין כל הצדקה לשכר מזעזע זה שפוגע פגיעה קשה בחוש הצדק הטבעי שלנו ועומד בניגוד לערכי היסוד שלנו ובכל זאת איננו מצליחים להיפטר מהעוולה הזו, ולא רק בארצנו הקדושה. גם הבנקאים האמריקאיים המושחתים שהאיצו את המשבר הכלכלי של 2008 ישבו על משכורות עתק. וכאשר יש יוזמות להגביל את זכר הבכירים הן איכשהו מתמוססות.

המונח אוליגרכיה מזוהה אצלנו עם שם התואר רוסיים. האם לא הופכות לאט לאט גם המדינות הדמוקרטיות הליברליות לאוליגרכיות, שלטונם של מי שהאידיאולוגיה היחידה שלהם היא "שמור לי ואשמור לך"?