הדמוקרטיה בימינו

דמוקרטיה בימינו - האם יש תחליף?

יום ג', ה-2.8 2016

מאז קריסתה של ברית המועצה הפכה הדמקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי ל-"משחק היחיד בעיר". היא אומנם אינה מיושמת ברוב מדינות העולם אבל אין שיטת ממשל חלופית שמהווה לה אתגר של ממש. שתי האידיאולוגיות האחרות שמיושמות - התיאוקרטיה של אירן וחזון החליפות של דעא"ש - אינן קוסמות לאזרחי העולם ובוודאי לא אלה שחיים תחת משטר דמוקרטי.

שום הוגה דעות עוד לא פיתח אידיאולוגיה חדשה וחלופית; הכשלונות הקולוסלים של האידיאולוגיות של המאה העשרים ובמיוחד של הקומוניזם אינם מפתים לניסיונות חברתיים רחבי הקף.

בכל זאת אפשר להבחין במגמות שהתפתחו בעשורים האחרונים ועשויות להביא לשינוי הדרגתי של השיטה ללא שתנוסח תיאוריה כלכלית-חברתית חדשה.

כמו כל שינוי חברתי מהותי לטכנולוגיה נתון התפקיד המרכזי. האינטרנט, הרשתות החברתיות, הנגישות לתקשורת משנים את העולם. לשליטים קשה יותר ויותר להסתיר את כוונותיהם ומעשיהם. אנשים יכולים להתארגן תוך פרק זמן קצר ולשנות סדרי שלטון. האביב הערבי, שתוצאות כשלונו מהדהדים בעולמנו, הראה מה רבה יכולת ההתארגנות של ההמונים.

בעוד כוחן של הממשלות נחלש עולה כוחם של ארגונים חוץ ממשלתיים שבנויים על התנדבות. פעולתם מוגבלת אומנם לתחום עשייה אחד אבל יש יותר ויותר מקרים של שיתופי פעולה וחזיתות של ארגונים למען מטרות רחבות יותר. ניתן להעלות על הדעת מבנה שלטון מבוזר יותר שבו לארגונים הלא ממשלתיים יש תפקיד מהותי. תיתכן אולי שיטה שבה בחירות לגוף מייצג שמתקיימות אחת לארבע שנים יוחלפו על ידי שיטה שבה יהיו גם מרכיבים של דמוקרטיה ישירה. שיטת משאל העם אומנם עדיין לא הוכיחה את עצמה כמובילה להחלטות טובות, אבל צבירת ניסיון ושכלול השיטה עשויות להביא לאיזון טוב יותר בין התועלת לתחושת האמון בשיטה.

האנושות צמאה לאיזה מצפן שיצביע על עתיד טוב יותר. האם יגיח מתוך חולשות הקיים?

אימת ההגירה

יום ו', ה-29 ביולי 2016

הגירתם של בני אדם, תופעה עתיקת יומין, הפכה בעשור האחרון לתופעה המרכזית של החוויה האנושית. חלקים גדולים מהאנושות מחפשים דרכים להגיע לארצות ש-"טוב בהן" ואילו אותן ארצות ש-"טוב בהן", לרוב דמוקרטיות ליברליות, מחפשות דרכים לחסום את גלי ההגירה.

למרות משאביו האדירים העולם העשיר לא הצליח לנצל את עושרו כדי שבכל העולם אדם יוכל לחיות בכבוד. האנוכיות האנושית גברה על האחווה ועל החמלה. הגרמני, הצרפתי והישראלי אינם מוכנים לוותר על חופשה באי סאשל או על הסמארטפון המתקדם כדי שבאפריקה ילדים לא ימותו ברעב. אז הילדים של אפריקה באים לארצו של הגרמני, הצרפתי ושל הישראלי כדי שילדיהם שלהם לא ימותו ברעב.

יומרותיהן של הדמוקרטיות הליברליות "להפיץ את בשורת הדמוקרטיה" תרמה להיווצרותן של "מדינות כושלות" - עירק, סוריה, לוב, שבנוסף להגירה שמטרתה לחיות במקום טוב יותר נוספה ההגירה שמטרתה לחיות במקום שבו לא הורגים אותך.

מכל הדמוקרטיות הליברליות רק ארצות הברית מתמודדת בצורה מתקבלת על הדעת עם הגירה המונית. אולי בגלל שהיא ארץ הגירה או אולי בגלל זה שהיא אינה מתמודדת עם הגירה מאסיבית מהעולם המוסלמי.

אירופה המערבית נמצאת בדילמה נוראית, "לא לבלוע ולא להקיא" ואין כמו דמותה של אנגלה מרקל לשקף דילמה זו. ארצות אירופה לא יכולות להתקיים ללא הגירה אבל חזון המדינה הרב-תרבותית לא הוכיח את עצמו עד כה והוא אינו קוסם לאזרחי אירופה. רוחות הקסנופוביה מרימות ראש.

בכל העולם העשיר, הדמוקרטי והליברלי, ישראל היא היחידה שבה הילודה מספקת כדי שהאוכלוסיה לא תלך ותצטמק. מעבר לגורמים המשתנים שמביאים את המוני המהגרים לאירופה המעתירה, המלחמה בסוריה ובעירק, הכנופיות בלוב, תנאי החיים העלובים באפריקה, ישנו גורם קבוע אחד והוא שאירופה אינה מסוגלת לקיים את עצמה, וללא הגירה אין בה מספיק אנשים צעירים שיקיימו את האכולוסיה המזדקנת. והמהגרים שמגיעים הם לאו דקווא נושאי הדגל של חזון הדמקרטיה הליברלית.

יש כאן סימפטום של ציוויליזציה שקורסת לתוך עצמה והסיבות לכך קשורות כנראה יותר במסתרי האבולוציה מאשר בהיגיון האנושי שמנסה להיות רציונלי.

כמה דמוקרטית היא הדמוקרטיה הליברלית

יום ד', ה-27 ביולי 2016

תהליכים של גלובליזציה ושל ריכוז הון הביאו לעליית כוחם של תאגידים בינלאומיים ולאומיים ויצרה מוקדי כוח חזקים לעיתים יותר מממשלות דמוקרטיות נבחרות. גם בעבר השפיעו אינטרסים כלכליים צרים על החלטות של ממשלות אבל היום התופעה הזו היא כה נרחבת עד שהיא מציבה סימני שאלה על עצם אופיו הדמוקרטי של המשטר הדמוקרטי כפי שהוא מוכר לנו.

פעילותיהן של ממשלות נבחרות אמורות להיות שקופות לציבור, אבל התאגידים אינם מחויבים בשקיפות כזו ובוודאי לא בכל הנוגע לקשריהן עם השלטון. רק חשיפות עיתונאיות או פרשיות משפטיות עסיסיות חושפות קשרים אלה. פרשת מתווה הגז המוכרת לנו במידת מה יכולה לשמש כר נרחב לחקר התופעה הזו.

אחד הכשלים הבולטים של הממשל הדמוקרטי הוא כשל הרגולטורים. מי שאמור לשמור על האינטרס הציבורי מוצא את עצמו לאחר פרישתו מהשירות הציבורי מועסק על ידי תאגיד רב עוצמה. גם נבחרי ציבור מוצאים את עצמם "עושים לביתם", לאו דווקא בזכות כישוריהם אלא בזכות קשריהם.

דוגמה זועקת לשמים לחולשה זו של הדמוקרטיה היא סוגיית שכר הבכירים. אנשים רגילים, לא סופרמנים, מקבלים שכר שבו ניתן לפרנס מאות משפחות. במקרים רבים שכר גבוה זה משולם גם כאשר התאגיד כושל בעסקיו. כולנו יודעים שאין כל הצדקה לשכר מזעזע זה שפוגע פגיעה קשה בחוש הצדק הטבעי שלנו ועומד בניגוד לערכי היסוד שלנו ובכל זאת איננו מצליחים להיפטר מהעוולה הזו, ולא רק בארצנו הקדושה. גם הבנקאים האמריקאיים המושחתים שהאיצו את המשבר הכלכלי של 2008 ישבו על משכורות עתק. וכאשר יש יוזמות להגביל את זכר הבכירים הן איכשהו מתמוססות.

המונח אוליגרכיה מזוהה אצלנו עם שם התואר רוסיים. האם לא הופכות לאט לאט גם המדינות הדמוקרטיות הליברליות לאוליגרכיות, שלטונם של מי שהאידיאולוגיה היחידה שלהם היא "שמור לי ואשמור לך"?

איום הטרור

יום ג', ה-26 ביולי 2016

תופעה לא חדשה, אבל בהחלט חדשה יחסית בהקפה ובאיום שהיא יוצרת על תרבות הדמוקטיה הליברלית היא תופעת הטרור העולמי. אפשר להסביר את התופעה בצורות רבות: תנועת שחרור לאומית (הטרור הפלסטיני והצ'צ'ני), תנועות מהפכה חברתית (פרו, גואטמלה), קשיי הסתגלות של מהגרים (צרפת, גרמניה), ועוד כהנה וכהנה אבל אדם כמוני מתקשה להבין איך אלפי אנשים צעירים נוהרים אל מותם הוודאי רק כדי להביא מוות והרס על בני אדם אחרים וזאת מבלי שיש להם סיכוי לממש מטרות כלשהם חוץ מזריעת הרס ומוות.

כיוון שאיננו מבינים את תופעת הטרור המודרני הזה איננו יודעים גם להתמודד איתו. פעם אמרו שצריך "לייבש את הביצה" אבל היום אין לאיש מושג איזו ביצה צריך לייבש ואיך מייבשים ביצות כאלה.

ממשלות צריכות למשול ולהבטיח בטחון לאזרחי מדינותיהן, אלא שאיש אינו יודע כיצד עושים זאת. הנה צרפת, מנושאי הדגל המובילים של הדמוקרטיה המודרנית, משם באו לנו "חירות, שוויון, אחווה", צרפת זו מכריזה על משטר חרום שברור לכל שאין בו כל תועלת. מנהיגים מפריחים סיסמאות אבל איש מהם לא מספק את הסחורה.

הטרור הזה הוא כר לצמיחת תנועות פוליטיות פופוליסטיות שבטווח הארוך פגיעתן עלולה להיות קשה מפגיעת הטרור. אבל איזה פוליטיקאי יכול להגיד את זה כאשר אלפי בני אדם מבכים את יקיריהם ופחד ממלא את לבם של אנשים.

 

דמוקרטיה בימינו - סימני עייפות

יום ב', ה-11 ביולי 2016

ישנם סימני עייפות מהדמוקרטיה הליברלית. אחד מיסודותיה של השיטה הפרלמנטרית הייצוגית הן מפלגות הפוליטיות שבמסגרתן אמורים האזרחים לפעול כדי לקדם את תפיסות העולם שלהן. אלא שרוב אזרחי המדינות הדמוקרטיות אינם מתעניינים בפעילות פוליטית מפלגתית, הם מעדיפים לצאת לעוד מסע קניות או לשחק משחקים מטופשים בסמארטפון התורן. ברבות מהמפלגות דהה מאד הצבע האידיאולוגי, חדשות לבקרים קמות מפלגות חדשות שלא ברור כלל למה הן שואפות. המפלגות נראות לעיתים כבסיס ארגוני של פוליטיקאים מקצועיים להגיע אל מנעמי השלטון ולא כארגון של בני אדם שנועד לקדם תפיסות עולם ולהביא לעולם טוב יותר. השחיתות הפוליטית הפכה למרכיב בר-קיימה וכמעט כחלק מהשיטה עצמה. הפופוליזם והרצון להישאר בשלטון בכל מחיר הפכו להיות כמעט נחלת הכלל. מעוררי געגועים הם דבריו של מנחם בגין "נשרת את העם באופוזיציה".

גובר חוסר האמון של של ציבור האזרחים בנבחריו. סאראמאגו, הסופר הפורטוגזי האהוב עלי, נתן לכך ביטוי לפני כבר למעלה מעשור ב-"על הפקחון" כשתאר בחירות, שבהן איש אינו בא להצביע. ואומנם, במדינות רבות ירד שעור ההצבעה אל מתחת ל-50% והפוליטיקאים מחפשים דרכים שונות להביא את הבוחרים אל הקלפי. הדמוקרטיה הייצוגית, לב לבה של השיטה הדמוקרטית המודרנית, מתחילה להיפרם. בשנים האחרונות צצות מפלגות שהאג'נדה הפוליטית העיקרית שלהם היא בעיטה בקיים, כמו תנועת חמשת הכוכבים באיטליה, והן זוכות להצלחה מפתיעה. תנועות, שהמסרים שלהן סותרים את מהותה של הדמוקרטיה הליברלית, זוכות לעשרות אחוזים בבחירות בצרפת, הולנד, אוסטריה. בבריטניה הכריע העם בעד יציאה מהקהילה האירופית בניגוד לעמדתם של רובם הגדול של נבחריו ומבלי להבין מה ההשלכות של הכרעתם, נסחפים על ידי סיסמאות חסרות בסיס. בריטניה, לא סרביה או מקדוניה, אם הדמוקורטיות המודרניות, ארץ עם תרבות עתיקה של בית נבחרים מתפקד.

דונלד טרמפ, דמות קיקיונית מעוררת גיחוך, הולך והופך להיות מועמדה לנשיאות של אחת משתי מפלגות השלטון האמריקאיות ואין לדעת אם לא יהיה נשיאה הבא של מעצמת העל העולמית, "מנהיגת העולם החופשי".

 

 

האם באמת עולם אמיץ חדש

יום א', ה-10 ביולי 2016

לקראת סוף המאה העשרים נראה היה שהאנושות מצאה את "דרך המלך" לניהול חברה אנושית - שילוב של משטר דמוקרטי, כלכלת שוק חופשי ורשת חברתית שמבטיחה גם לחלשים תנאי חיים סבירים. הובילה את הדרך הקהילה האירופית שהפכה לדגם אליו צריכה לשאוף האנושית. ואומנם, מתום מלחמת העולם השנייה לא ידעה אירופה מלחמות שהיו מנת חלקה במשך מאות שנים והגרועות שבהן ממש לאחרונה, במחצית הראשונה של המאה העשרים. המצב הכלכלי של רוב האוכלוסיה הלך והשתפר, אזרחי אירופה (בתחילה במערבה ואחר כך גם במזרחה) נהנו מעליה מתמדת ברמת החיים, מרמה סבירה של בטחון תעסוקתי, מחופש תנועה ברחבי העולם, מהרחבה מתמדת של זכויות אזרח וזכויות אדם, גם גידול מתמיד בזמן הפנוי והאפשרויות לנצלו ולהפוך את החיים לטובים יותר. נראה היה שכל מה שנותר הוא להרחיב את השפע הזה לשאר חלקי העולם ונראה שהעולם הולך אמנם בכיוון זה. מעגל המדינות העשירות והדמוקרטיות הלך והתרחב וכולל גם מדינות מסוימות בדרום מזרח אסיה, עלה גם בהתמדה מספרן של המדינות הדמוקרטיות בדרום אמריקה. אחרי התפרקותה של ברית המועצות היסטוריונים דיברו על "קץ ההיסטוריה" וביטויים אחרים לעתיד השלו והבטוח שנשקף לאנושות.

התמונה אף פעם לא הייתה ורודה לגמרי, לא הייתה אפילו מדינה דמוקרטית אחת באפריקה ובין מדינות ערב היו אמנם מדינות עשירות מאד, אבל צל צלה של דמוקרטיה לא היה שם.

אלא שבתמונה היפה של "עולם אמיץ חדש" החלו להופיע סדקים. אני לא מתחייב על סדר הופעתם של הסדקים שהרי איני עוסק במחקר היסטורי-כלכלי אלא כותב את מה שעולה על דעתי. בחלקם הופיעו הסדקים במקביל ובחלקם היו קשורים האחד עם השני. אחד הסדקים המרכזיים נוצר מההכרה שצמיחה מתמדת, שהיא לב ליבה של השיטה הקפיטליסטית ושל כלכלת השוק החופשי, איננה יכולה להימשך לנצח. משאבי כדור הארץ מוגבלים והצמיחה עלולה להביא לדלדול משאבים אלה שלא יאפשר את המשך הצמיחה, שמהווה איום על המערכת האקולוגית של כדור הארץ ויוצר סכנות חדשות שהאנושות טרם מצאה דרכים להתמודד אתן.

ברבות מהארצות הצמיחה המתמדת גם מיצתה את עצמה מצד סיפוק הצורך. לאדם ממוצע בארץ מפותחת יש את כל המוצרים הנחוצים לו כדי לחיות חיים נוחים ונעימים והמשך הצריכה מונע יותר ויותר על ידי דחיפת היצרנים ולא על ידי משיכת הצרכנים.

Consumer Society