דת ומדינה

על דתיים וחילוניים בארץ

מוקדש לגלעד.
בקרב רבים בארץ רווחת התחושה שעולמם הרוחני של הדתיים עשיר יותר וערכי יותר מאשר עולמם של החילוניים. תחושה זו מתבטאת לעיתים קרובות בהתנשאותם של הדתיים על החילוניים, אבל גם בתחושת נחיתות של חילונים רבים. דימוי זה של עליונות העולם הדתי על פני העולם החילוני מקומם אותי כל אימת שאני נחשף לו.
גילוי נאות: נולדתי חילוני, מעולם לא נמשכתי לעולמם של הדתיים ונושא האמונה מעולם לא הטריד אותי. לא הייתי נדרש לסוגיה זו של דימוי הדתיים והחילוניים אלמלא ראיתי בו נושא פוליטי ממדרגה ראשונה ומשום כך יש לקרוא את דברי כהתבטאות פוליטית.
תחושתי הבסיסית והאינטואיטיבית היא שהחילוניות היא שלב מתקדם יותר בהתפתחות המין האנושי. זוהי הרגשה אישית וסובייקטיבית ואין לי עניין לשכנע איש שכך אומנם הם פני הדברים. לכל אדם זכות בסיסית לתפיסת עולם שמתאימה לו ואני איני מתערב בזכות זו.
לאנשים רבים יש צורך בדת. צורך זה מקפל בתוכו צרכים בסיסיים יותר ואנסה לעמוד עליהם, תוך התייחסות להשפעות המדע והטכנולוגיה.

חוסר יכולת להפנים את סופיות המוות. ייתכן שזהו מרכיב האמונה הדתית החזק ביותר ולא פלא שבכל הדתות (לפחות אלה שאני מכיר) החיים שאחרי המוות מהווים מרכיב מרכזי. במרכיב הזה השפעת המדע והטכנולוגיה נראים שוליים.
תפיסת עולם שלמה וקוהרנטית - בריאת העולם, התופעות שמתרחשות, מושגי האינסוף ועוד. נדמה לי שבמרכיב הזה של הצורך באמונה הדתית המדע נגס נגיסה משמעותית. הגילויים המדעיים עומדים בסתירה מוחלטת לדוגמות הדתיות והאדם הדתי נדרש למידה גדולה של לוליינות מחשביתית כדי ליישב בין הדוגמה הדתית וגילויי המדע ונראה לי שתהליך החילון מקורו בעיקר בדיסוננס זה בין יסודות האמונה הדתית לבין גילויי המדע.
הצורך בחיי קהילה. זהו צורך בסיסי ומהותי. העולם המודרני, פרי המדע והטכנולוגיה, גורם לאטומיזציה של החברה האנושית. העולם הדתי יוצר לפחות מראית עין של קהילתיות ורבים נמשכים לתחושת הקהילה.
העברת אחריות. העולם החילוני תובע מהפרט אחריות אישית למעשיו ומטיל עליו עול כבד - את חופש הבחירה. מרבית האנשים מתקשים לקחת אחריות על מעשיהם. העולם הדתי יוצר להם מסגרת התנהגות, שגם אם היא קשה ליישום, היא פוטרת אותם מבחירה.
הצורך בפולחן ובטכסים. אישית אני די סולד מפולחן ומטכסים, אבל אני מכיר בצורך זה שאני מבחין בו גם אצל אנשים חילוניים לחלוטין.

אני רוצה להידרש לסוגיה של רוחניות וערכיות הדתיים והחילוניים בארץ.
אשר למידת לרוחניות - זוהי סגולה אישית בלתי נמדדת ומשום כך כל השוואה שתיעשה בין ציבורים שונים בהקשר זה תהיה מופרכת מיסודה. אני לא מאמין שחיי הרוח של "הדתי הממוצע" עשירים יותר מאשר חיי הרוח של "החילוני הממוצע". אני משוכנע שיש בין הדתיים ובין החילוניים אנשים שחייהם הרוחניים עשירים וכאלה שחיי הרוח שלהם דלים עד מאד. ההבדל בין השניים הוא שהריקנות אצל החילוניים בולטת מאד לעין ומתבטאת בתוכניות טלוויזיה, בזלילה מופרזת ובעיתוניות רודפת סנסציה ואילו אצל הדתיים היא מוסווית על ידי טכסים, פולחנים, שבועות וחרמות.
מה שמקומם אותי באמת הוא ייחוס לדת ולדתיים עולם ערכי מפותח יותר. הדבר מקומם אותי כי ערכים נמדדים על ידי התנהגות והתנהגותו של הציבור הדתי בארץ (וכנראה גם במקומות אחרים בעולם) בדרך כלל נוגדת ערכים אנושיים בסיסיים (מה שמקובל לכנות "מוסר הנביאים").

הציבור החרדי בארץ הביא לשיא את ערך הטפילות. ציבור גדול נמנע מעבודה תחת תואנה עלובה שבלימוד תורה הוא מקיים את החברה. אותו ציבור גם אינו מסתכן בשרות צבאי ומסתפק בכך שדמם של אחרים נשפך כדי להבטיח את קיומו הפיזי בבטחה. בעשרות השנים האחרות הפך ציבור זה ללוחמני יותר מבחינה מדינית והוא משפיע מאד על מדיניות הממשלה מבלי לקחת כל אחריות על השפעה זו.
הציבור הדתי לאומי הפך ברובו לציבור לאומני שערכי כבוד האדם, שוויון ערך האדם וזכויות אנושיות בסיסיות שווים בעיניו כקליפת השום.
בדומה למימסדים דתיים אחרים בעולם, משמר המימסד הדתי, זה החרדי וזה הדתי לאומי, את מעמדה הנחות של האשה בחברה ובהבט זה יש קרבה רבה יותר בין דתיי ארצנו לדתיי החמס, סעודיה ואירן מאשר לרוב הציבור בארץ.
ערך החרות. זהו ערך שמככב הרבה בשיח הדתי (ראה "סדר פסח") אבל תפיסת החרות הדתית מתאימה לעולם שבו גובשו הערכים הדתיים, כאשר עבדות הייתה מאד מקובלת בחברה אנושית. בחברה של היום הדת מצטיינת בעיקר בהגבלת חרויות ולא בהענקתן.

לסיכום, כאשר אני מתבונן על המימסדיים הדתיים, בארץ ובארצות אחרות, איני רואה מאמץ אמיתי לשפר את החברה האנושית אלא מאמץ נואש לשמר עולם שהולך ועובר מהעולם.