יום א', ה-7 באוגוסט 2016

ברוך בואך לעזה

באחד מימי מאי 1990 התייצבתי לשרות מילואים בכפר סירקין. לא היה זה מקום ההתייצבות הרגיל שלי בבסיס נ"מ בהרצליה, עכשיו "המרכז הבין-תחומי", ביקרתי שם פעם אחת אחרי שהתאזרח, הרגשה מוזרה מאד, כמעט ימות המשיח "וכיתתו חרבותיהם..", איפה שהיה משרד הרס"ר יש כיתת לימוד, איזה כיף.

את כפר סירקין זכרתי מימי קורס הקצינים שלי, הבסיס היה שם, מאיר פעיל היה מפקד בית הספר לקצינים, פואד בן-אליעזר סגנו, יצחק שגב, סרן צעיר, היה הממ"ח שלי, אבל עברו שנים רבות, "השתנו הזמנים".

Sirkin

טכס סיום קורס קצינים, קיץ 1964, רבין מסתכל אם אני מגולח

שנה קודם לכן ליוויתי אוטובוסים בגדה והנחתי שגם הפעם אקבל תפקיד דומה במסגרת מה שנקרא "מאגר קצינים". כשהגעתי לבסיס בכפר סירקין קידם את פני השלט "ברוך בואך לעזה" ונהיה לי רע. הימים היו ימי פורענות בעזה, תמיד זה ככה, אבל אז יותר מתמיד, עברו רק ימים אחדים מאז רצח עמי פופר שבעה ערבים ופצע אחד-עשר, רצועה הייתה בעיצומה של האנטיפדה הראשונה והרצח תדלק את האנטיפדה כהוגן.
ניסיתי לשכנע את פקידי הגיוס שמדובר בטעות, לא ייתכן שישלחו קצין נ"מ בן ארבעים ושש, חסר כל ניסיון של לחימה קרקעית, קרוב קרוב לגיל הפרישה, היישר אל לב המאפליה. הוכיחו לי באותות ובמופתים שנודבתי כחוק למלא משימה חשובה ובמקום לרחם על עצמי מוטב שאחתום על בגדי ב' ואעלה על אוטובוס שכבר מחכה לי.

לא עבר זמן רב, עזה היא כאן, קרוב לבית, ומצאתי את עצמי במחנה צבאי ליד שג'אעיה, שעליה לא שמעתי קודם דבר, אחרי מבצעי צוקים ומתכות ועוד כהנה כיד דמיונו הפורה של המחשב הצהלי כל ילד יודע מהי שג'אעיה. צרפו אותי לפלוגת חרמ"ש, שרות ראשון או שני שלהם במילואים, עדיין מלאים רוח קרב. היה שם עוד קצין בגילי, נדמה לי שנחמיה היה שמו, אבל הוא היה חירניק שש אלי קרב, לא כמוני, ספרים אני מחזיק בבית, לא כלי נשק.
אחרי כמה ימים הועברנו למתחם משטרת עזה, אמצע העיר, בין Welcome צפון ל- Welcome דרום.
על הגגות

אחד מתפקידי היה לאייש עם עוד כמה חיילים את אחד הגגות הגבוהים של עזה, פעם פה פעם שם, לתצפת, לדווח ובעיקר לשמור על עצמנו. עזה הייתה מלאה אז כוחות סדירים, ברחוב אחד צעדו אנשי גולני, ברחוב ניצב אנשי גבעתי, מתחרים על השלטת הסדר ומעוררים אימה בקרב העזתים.

מאתנו לא כל כך פחדו, לא היה ממי, בדרך כלל התנהגנו יפה ולא הצקנו לאנשים. למדתי לדפוק על הדלת ולהגיד יפה "איפתח איל באב, איל ג'יש" או נוסח דומה ולחלק מהמנות שלנו לילדים.
היה לנו עסק בעיקר עם ילדים, מכל הגילים ומכל המינים. הם ניסו להתגרות בנו, ילדים בני ארבע זרקו אבנים מהרחוב, אנחנו היינו על גג בניין בן חמש או שש קומות.

אני פחדתי בעיקר מהחיילים שלי. כל בוקר קיבלתי הרכב שונה וקרה כבר שחייל אחד, אדם מבוגר ואב לילדים, כיוון את נשקו לעבר אחד הילדים ואם לא הייתי עוצר בעדו ייתכן שהיה גם לוחץ על ההדק. גאוותו נפגעה, כך הסביר לי, מה פתאום שילדים יזרקו אבנים על הצבא החלק בעולם.

מהגגות למעלה ראיתי בעיקר טורים של חיילים וילדים. רחובות עזה שפעו שלוליות ביוב ואלה שימשו מגרשי משחקים לילדים. מעולם לא נמשכתי לטייל במדינות עולם שלישי, הנה כאן קיבלתי טיול בלי שביקשתי ובמימון משלם המיסים.
המראות האלה של חיילים שלנו וילדים שלהם היו מדכדכים עד מדכדכים מאד.

בסוף מאי יצאתי לחופשה. היה זה חג שבועות וביישוב שבו אני מתגורר חגגו את החג על הדשא הירוק שליד המועדון, עם חבילות הקש והטרקטור. ישבתי והתבוננתי בתמונה הפסטורלית, ילדי לידי, איזה יופי, ולבי נחמץ כאשר צצו בראשי (והם צצו) המראות של ילדי עזה וחשבתי כמה לא הוגנים החיים כלפי הילדים ההם בעזה.

הסיורים

אחרי כמה ימי גגות נגמר הנופש הפעיל והטילו עלי גם לצאת לסיורים. היה סיור בוקר, עם אור ראשון, במסלול די קבוע, אם כי קיבלנו המלצות לשנות מסלול כדי לא להזמין מארבים. בשעות האלה של לפנות בוקר היה רחובה של עזה משול לאיזה סצנה מטורפת מסרט הודי. ברחוב הצר נסעו עשרות מוניות פז'ו 403 מסיעות פועלים לעבודה בארץ, באנדרלומוסיה מוחלטת, ובתוכה גם סוסים עם עגלות וסתם רוכלים, אנחנו מנסים לפלס את דרכינו עם הקומנדקר הממוגן, ארבעה חמישה חיילים באפודי מגן דרוכים ומתוחים, מכל גגון יכולה לעוף לבנה (והן עפו עלינו לבנים), מכל פינה יכול להיזרק בקבוק תבערה (אחד כזה פגע בדלת שלידה ישבתי).

אנחנו עוצרים מדי פעם ורצים אחרי נערים שמתגרים וזורקים אבנים, אני חרד יותר מכל שאחד החיילים יתחיל לירות, במתח הזה האצבע קלה על ההדק, היו גם מקרים שנפלט כדור גומי או נזרק בטעות רימון הלם, בבלגן שהיה שם לא הייתי בטוח שלא התערבבה גם תחמושת חיה. לאנדרלומוסיה נוספת גם בהלת הסוסים, אני אמור להשליט ואני בעל יכולת שליטה לא משהו.
אחרי כמה ימים אנשים מתחילים להתייחס לזה כאלה משחק, במיוחד הזה זה נחמיה שאהב לרדוף אחרי הנערים, היה לוקח אתו מתנדבים, מדי פעם גם תפסו נער או שניים והביאו אותם לבניין המשטרה.

ויש עוד משחק – הפלסטינים תולים דגלי אשף על עמודי החשמל, אנחנו תופסים סתם איש שהולך ברחוב ומאלצים אותו להוריד את הדגל, הוא כבר די מתורגל למרות שהיה ברור שאין לו כל קשר לדגל שנתלה. היו להם מתקנים כאלה שאיתם הם הורידו את הדגלים והם שמשו מן הסתם גם לתלייתם.

כבר אז זוכה שג'עאיה למוניטין שלה כפקעת הצפעונים, שם הכי מפחיד. צמיגים בוערים על הכביש הם מראה של יום יום, אנחנו מפנים אותפ, פלסטינים מזדמנים עוזרים לנו בעל כורחם.
לעיתים אנחנו מצליחים לשוחח עם כמה עזתים, אבל די ברור שלשיחות אלה אי אפשר לייחס משמעות יתירה.

בבקרים רואים נערות עזתיות לבושות עד כף רגל הולכות לבית ספר, מראה של נערות הולכות לבית ספר תמיד משובב נפש, אפילו בעזה.

תפילות יום הששי הן אימת הפלוגה. אנחנו עומדים מרחוק מוכנים לכל פורענות. מה נעשה אם תהיה כזו, נירה לתוך ההמון? הרבה דברים למדתי בחיי, איך מפזרים המון עויין לא למדתי.

לא פעם אני מוצא את עצמי חושב "מה אני עושה פה בכלל לכל הרוחות?"

החצר

הפלוגה שלנו תופסת את שתי הקומות של מבנה המשטרה, בקומת המרתף מוחזקים הנערים שנתפסו בקלקלתם, הם לא באחריותנו, יש גם איזה אגף של המסתערבים שיוצאים מדי פעם למבצעי לילה. בכמה מקרים אנחנו מלווים אותם כדי לאבטח.

בתוך המתחם המגודר, בסמוך לבניין המשטרה, יש חצר גדולה. החצר משמשת כמגרש כדורגל, בעיקר לצעירים שבין החיילים, החום של סוף מאי ותחילת יוני אינו מפתה אותי לצאת החוצה אם אני לא מוכרח.
מחזה שנטבע בזיכרוני ואינו מרפה: על הגדר שעונות נשים פלסטיניות צועקות ובוכות, הן רוצות לדעת מה עם הילד שלהן, אולי ישתחרר, אולי ייתנו להן לראות אותו.

החיילים שמשחקים מתעצבנים, הנשים מפריעות לשחק והחיילים מנסים לסלק אותן מהגדר, שיפסיקו כבר להפריע למשחק ואני חושב איך הרגישות האנושית נשחקת, אני בטוח שבבית הבחורים האלה הם ילדים טובים, שמחים לעזור לאמא, אבל אישה עזתית והאמא שלהם כבר לא שייכות בתודעתם לאותה קטגוריה אנושית של אימהות.

gaza1

רחובה של עזה, סמוך לאחד הוולקמים, מראה אופייני של עשן סמיך באוויר

פלוגת החוף

לקראת סיומה של שנת 1991 נקראתי שוב לשרות מילואים בעזה, שרותי המילואים הלפני אחרון שלי. פחות משנתיים מאוחר יותר זומנתי לבסיס נ"מ בסטלה מאריס בחיפה כדי לקבל תעודת פטור משרות מילואים מידיו של סגן אלוף בלתי מוכר שאיחל לי בשם צבא הגנה לישראל...

שרות המילואים השני שלי בעזה לא דמה לקודמו, הוא היה כמעט מחנה נופש לעומתו. עצימותה של האנטיפדה פחתה מאד ואנחנו איישנו את פלוגת החוף, מחנה אוהלים סמוך לשפת הים, בכניסה הצפונית של עזה.
הגזרה שלנו השתרעה מצפונה של עזה ועד מחסום ארז ואם לא דחפנו את האף לתוך מחנה ג'בליה מתוך סקרנות (פעם אחת עשיתי את זה ולא חזרתי לשם יותר) הרגשנו די בטוחים על החוף.

הפעם גם הייתי עם סוללת נ"מ, אנשים מיושבים בדעתם שלא מחפשים מרדפים אחרי נערים אלא כוס קפה חם וחזרה בשלום הביתה. זה התאים לי.

גם בשרות זה, שהיה קצר יותר מקודמו, היו כמה רגעי מתח. באחד הלילות חציתי עם עוד חייל את עזה כולה בגיפ פתוח, שאותו החזרנו מהסדנא. מכל פינה יכול לעוף לעברנו בקבוק תבערה, אולי ירייה. היה די מפחיד אבל בפועל לא קרה דבר. אבן לא נזרקה, בקבוק תבערה לא הועף.

הדרמות שלי היו הפעם אישיות יותר. כמעט שנה קודם לכן השלים היישוב שלנו תהליך של הפרטה שנמשך שנים אחדות. הסיום היה בעצם ימי מלחמת המפרץ הראשונה. ממש לפני שיצאתי למילואים הבנתי שנגמרה תקופה ואני צריך למצוא לעצמי מקור תעסוקה חדש.

עד אז ניהלתי פרויקטים של יישום תוכנה במפעלים וארגונים. יכולתי להמשיך לעסוק בכך ולהתפרנס בכבוד, אבל הדבר נראה לי כגזר דין מוות נפשי. עשיתי עוד איזה ניסיון להתראיין לאמדוקס, היו שם חברים של חברים, בראיון דובר על "רלוקיישן" ואני הבנתי שאין סיכוי שאני אסכים לכך עם ארבעה ילדים בני שבע עד תשע-עשרה.

בתודעתי אני זוכר את עצמי יושב רוב הזמן על הספסל שהיה לנו מול הים ותוהה "מה יהיה"? תוהה ותוהה ולא מוצא בדל של מוצא בראשי.

הקשר עם הבית היה רופף. היום קשה להעלות על הדעת עולם ללא טלפונים ניידים ותקשורת זמינה בכל מקום, אבל עובדה. היה לנו טלפון מבצעי אחד. אם היה איזה מקרה חרום במשפחה אפשר היה לטלפן, התור היה ארוך, היינו כארבעים איש.
בדרך כלל נסענו לטלפן מדוגית, מה שנקרא "כפר דייגים". היישוב הזה הדגים יותר מכל עד כמה רעיון ישיבתנו ברצועה היה מופרך. מול מחנה ג'בליה עם מאות אלפי תושבים היו בדוגית אולי עשרים מבנים, חלקם או כולם טרומיים ובמצב הזנחה מתקדם. השמועה אמרה שמתגוררים שם כמה מסוממים, אני לא ראיתי שם אפילו אדם אחד שלא היה חייל לבוש מדים כמונו.

לדוגית היה תפקיד מפתח במערך התקשורת האישית של הפלוגה. היה שם טלפון ציבורי ואם היו לך מספיק אסימונים יכולת לטלפן.

כמה ימים לפני שהשתחררנו מסרה לי רעיתי שלוש הודעות: אמי נפלה ושברה את עצם הירך; הגיע מכתב מחבר הילדות שלי Felek שהקשר אתו נותק לפחות שלושים שנה קודם לכן; חברי אריאל אומר שכדאי לי להגיע ביום שישי, אז מתקיימים ראיונות לניהול החממה הטכנולוגית באזורנו ואני מוזמן. רעייתי חשבה לתומה שמדובר באיזה מפעל חקלאי, המונח חממה טכנולוגית כמרכז יזמות חדשנית טרם כבש את מקומו.
למחרת השתחררתי שחרור מוקדם מהמילואים ושמתי את פעמי לעברו של עתיד חדש שהגורל זימן לי.

Hahof

כביש החוף, אנחנו ישבנו בין הכביש לים, יותר סמוך עזה

הערת שוליים

חיפשתי תמונות לפרק זיכרונות זה על שהותי בעזה. הפכתי והפכתי באלבומים המשפחתיים ולא מצאתי אלא כמה תמונות מימי קורס הקצינים בכפר סירקין. לא ממש רלוונטי אבל זה מה יש.

חיפשתי וחיפשתי במרחב הווירטואלי תחת ערך כזה או ערך אחר, האנטיפדה הראשונה, משטרת עזה, פלוגת החוף ועוד כמה ערכים שנראו לי באים בחשבון. בדרך כלל אין אפס באינטרנט, חיפושים כאלה מעלים הרבה יותר ממה שאני צריך. הפעם כל מה שהצלחתי למצוא שמתי בקובץ הזיכרונות הזה.

האם יש כאן הדחקה לא מודעת שלי ושל העולם הוירטואלי מהסיפור העגום הזה?