מוצ"ש ה-20 באוגוסט 2016

ישגר גרניטורות

חלפה חצי שנה מאז התחלתי לנהל את החממה הטכנולוגית במשגב ועדיין אף פרויקט לא עבר את משוכת הסינון, קודם כל זו שלי, החזקה ביותר, אחר כך של ועדת הסינון של החממה, הבודק המקצועי של לשכת המדען הראשי וועדת ההיגוי לנושא החממות בראשות המדען הראשי. הייתי לחוץ מאד, הרגשתי צורך להכניס פרויקטים לחממה ויהי מה. לשני הפרויקטים שנכנסו לחממה, "ישגר גרניטורות" ו-"גליל מעבדות" לא היה שמץ של סיכוי להתקבל בשלב מאוחר יותר, גם אז היה קשה, אבל כל המערכת הייתה בתחילת דרכה וגם מנהלת החממות הייתה לחוצה להכניס פרויקטים ל-24 החממות שהוקמו במרוצת 1991 ו-1992 בכל רחבי הארץ, לא מעטות בגלל הפוליטיקה, איך לא, כל רשות מקומית שכיבדה את עצמה רצתה חממה טכנולוגית משל עצמה.

את ישגר גרניטורות יזמו שלושה עולים, פרופסור ארנסט קאופמן, שעלה מלנינגרד והתגורר בטירת הכרמל, גנאדי בולוטין, ויוסף בלייוייס שעלה מריגה והתגורר בקריית ים. השלושה היו שונים האחד מהשני כמו ששלושה אנשים יכולים להיות. ארנסט היה מלא כבוד עצמי, לא לחינם הוא היה פרופסור ובנו של אלוף משנה בצבא האדום, גנאדי, הצעיר בחבורה, היה פעלתן, איש קומבינות להתקמבן, לא עורר בי אמינות, ויוסף, שהיה מעשי וענייני, ורק בזכותו הצלחנו לתפעל איכשהו את החברה ואפילו לגייס לה השקעה מאנשים מכובדים, עו"ד בני ברץ, בעל משרד גדול בתל-אביב וד"ר דוד הזלקורן, אחד מהאבות המייסדים של הביוטכנולוגיה בארץ. איך הצלחתי לשכנע אותם לשים כסף בדבר ההזוי הזה אני לא יודע, כנראה השילוב הרומנטי של קליטת העליה ויזמות מתחילה קסם להם, כמו לרבים אחרים שנטלו חלק בפרויקט החממות.

מארנסט למדתי מה הן גרניטורות, חלקים שבהם משתמשים במכונות טקסטיל. ההמצאה של ארנסט נועדה לייעל את עבודת המכונות, השם ישגר נבחר בגלל הדמיון לישקר. עם ארנסט, לא רק איתו, היו לי ויכוחים רבים בעלי אופי תרבותי, הוא דיבר בזלזול על האזיאטים שבקרבם הוא גר, הרבה סנוביות רוסית וקורטוב של גזענות היה בזה, גם אני אזיאטי אמרתי לו, אבל הוא דחה את דברי בתוקף. ההבדל בין תפיסתו רבת העקרונות של ארסנט והפרגמטיזם של יוסף התבטא יפה בלימוד העברית. ארנסט שאל אותי שאלות רבות, חקר את הדקוק, חיפש כללים והיה אחוז חרדה מטעויות. מבון שלא הצליח להוציא משפט אחד מפיו. לעומת זאת יוסף דיבר מלא שגיאות, אבל הוא דיבר, אפשר היה להבין מה הוא רוצה ועם הזמן גם העברית שבפיו השתפרה מאד. הוא חיזק מאד את התפיסה שהייתה נטועה בי כבר קודם, שלימוד שפה כמוהו כלימוד רכיבה על אופניים, צריך לרכוב וליפול עד שלומדים ולא להתעמק בעקרונות הפעולה.

כדי להפעיל את השכלולים שהמציא ארנסט היה צורך להביא מכונות מרוסיה, וכך נולד רעיון הנסיעה, גם חוזי מכירה לחברות רוסיות נביא משם, הבטיח ארנסט. בספטמבר 1992 נסענו שלושה, ארנסט, יוסף ואני.

עוד טרם הנסיעה החלו לצוץ אצלי תחושות לא נוחות. רצה הגורל שכמה שבועות קודם לנסיעתי למוסקבה נסעה לשם רעיתי, היא נסעה לשישה שבועות במסגרת "נתיב" ללמד עברית צעירים שהתעתדו לעלות לארץ. אני נשארתי עם הילדים, היו התלבטויות, אבל זאת הייתה הזדמנות חד-פעמית והילדים היו כבר די גדולים, הם עודדו את אמם לנסוע והבטיחו שהכל יהיה בסדר ואכן היה. התחושות הלא הנוחות נולדו בשל אי התאמה קיצונית בין מה ששידרה רעייתי ממוסקבה ובין התמונה שציירו החברים מישגר. רעייתי ביקשה שאשלח לה חבילה עם אוכל, רצוי כזה שנשמר טוב, כמו תאנים מיובשות, כי אין לה כל כך מה לאכול. החברים מישגר כמעט לעגו לה, מה פתאום, הכל יש עכשיו ברוסיה, אין בעיה להשיג שם אוכל, אפילו בננות אפשר להשיג בשוק של טגנקה. רעייתי נרתעה מלבוא ולפגוש אותי בשדה התעופה של מוסקבה, הדבר נראה לה כמעט כמשימה בלתי אפשרית. מה פתאום, אמרו החברים, אחיו של יוסף, אדיק, שגר במוסקבה, יאסוף את רעיתי והם יבואו יחד לשדה התעופה לפגוש אותנו. תיקח חדר במלון, כתבה לי רעיתי, אצלנו בדירה צפוף מאד, היא גרה אז בדירת שני חדרים יחד עם ראובן, קיבוצניק מצובא, שותפה למסע ולהוראת העברית. מה פתאום מלון, הזדעקו החברים מישגר, בראשם כרגיל הפרופסור, לילה במלון במוסקבה עולה 200 דולר, הון תועפות, הם מוכנים להלין אותי אצל החברים שלהם בחינם, הם אף רמזו רמיזות מכוערות כלפי רעיתי.

Igar 1

בחצר מפעל טקטסיל במוסקבה - יוסף שני מימין, ארסנט ראשון משמאל                               במשרדו של אותו מפעל - ארסנט עומד, יוסף יושב           

מוסקבה

לשדה התעופה של מוסקבה הגענו בחצות הלילה. תהליך הבידוק במכס ארך שעות והיה מייגע. אחר כך נדחסנו כולנו ללאדה הקטנה של אדיק והתחיל מסע בלתי נשכח משדה התעופה לעיר. לקח לאדיק יותר משעתיים לעבור מרחק של כ-30 ק"מ למרות שהכביש היה ריק, כלומר ריק ממכוניות אבל מלא בורות בעומק של עד חצי מטר, משל הופצץ הכביש על ידי טייסת עוינת. התמלאתי פליאה על כושר התמרון של אדיק, בחיים לא הייתי מצליח לעבור את שדה המהמורות הזה בכביש הראשי משדה התעופה הבינלאומי לבירתה של האימפריה הגדולה בעולם.

בספטמבר  1992 היינו עשרה חודשים בלבד אחרי התפרקותה של ברית המועצות, בתחילתו של מעבר, שנמשך שנים ארוכות, ממערכת קומוניסטית ריכוזית ביותר למדינה דמוקרטית, כך זה נראה אז, עם כלכלת שוק חופשי. למבקר מבחוץ כמוני המצב נראה די כאוטי, כבר לא שם ועוד לא כאן. לאט לאט התבררו לי מקורות הפערים בראיית המציאות בין רעייתי לחברים מישגר, היא שגדלה בישראל, הם שגדלו באימפריה הסובייטית. כבר בשדה התעופה הבנתי מדוע נרתעה רעייתי מלפגוש אותי שם, את הסיוט הזה היא כבר עברה בעצמה כמה שבועות קודם לכן ואין פלא שלא התלהבה לחזור עליו. הדירה שלה ושל ראובן באמת הייתה קטנה מאד וההצעה לקחת חדר במלון התבררה כסבירה ביותר. אשר לאוכל, כבר למחרת בואי למוסקבה הבנתי את מהות הפער. כל הבתים במוסקבה נראו אותו דבר, מי שלא ידע לקרוא רוסית, ורעייתי לא ידעה, לא יכול היה לדעת באיזה מהבתים מסתתרת חנות. לרוסי מן המניין לא נראה בלתי סביר לבלות חצי בוקר כדי לגלות באיזו מהחנויות אפשר להשיג לחם באותו יום ובאיזה חמאה, נראה להם גם טבעי לנסוע לקצה השני של העיר, לשוק טגנקה, ולקנות קילו בננות. הבנתי למה היה קל יותר לרעייתי לבקש ממני לשלוח לה חבילה עם מזון, היא לא צריכה הרבה כדי להתקיים והיא לא תשקיע שעות כדי לאכול ארוחת בוקר.

הרושם החזק ביותר בימים הראשונים שלי במוסקבה היה זה של הצחנה בכל מקום. כל מבנה שנכנסת אליו הכה אותך בגל של סרחון אז. עד היום אני לא יודע את הסיבות המדויקות של הסרחון הטוטלי הזה, כנראה שילוב בין הרגלי תזונה, היגיינה אישית, תנאי תברואה ושיטת פינוי האשפה בבניניה של מוסקבה. הריח הזה ליווה את העולים מרוסיה עוד שנים, במרחק שניים שלושה מטרים יכולת להריח אם עומד מולך עולה מברית המועצות לשעבר. הריח עורר בי זעם על ארנסט ודיבוריו על האזיאטים, אתה לא מתבייש, רציתי להגיד לו, אין סירחון כזה אצל האזיאטים שלך בטירת הכרמל ואתה אל תנופף לי עם פושקין. לא אמרתי לו, כי אני הייתי מנהל החממה שבה הוא היה יזם, וגם כי אני משתדל לא להעליב אנשים, לא תמיד מצליח.

מוסקבה של אותם הימים הייתה מדהימה, כבר התחילו להופיע סימני העושר, מי יכול לשלם 200 דולר ללילה, אבל סמוך לקרמלין עמדו נשים ומכרו נעליים בודדות. רחובותיה של מוסקבה רחבים, הדרך המקובלת לחצות אותם הייתה לרוץ מהר ולקוות שאיש לא ידרוס אותך. כאמור, חזיתות הבתים היו דומות, מן צבע אפור כהה, מדכא מאד. מאחורי חזית הבניין הסתתר לרוב בית מגורים רגיל, אבל גם מפעל תעשייתי גדול או בית ספר, שום הפרדה לא הייתה כאן. לפעמים, לא תמיד, אפשר היה לזהות את המפעל לפי העשן שהיתמר מארובותיו,  במוסקבה של 1992 עוד לא שמעו על זיהום אוויר ועל אזורי תעשייה מופרדים מאזורי מגורים.

מול ההתפוררות הכללית היה המטרו של מוסקבה אורח בלתי צפוי מהמאה העשרים ואחת. נאמר לי שהמטרו נבנה עוד בשנות השלושים. לי הוא נראה מודרני מאד, מהיר מאד, מדייק מאד, מזכיר את החלק החדש של המטרו של פאריס. במטרו של מוסקבה ראיתי מראה שהזכיר לי את ילדותי, אשה גוררת גבר שיכור עד אובדן חושים, כמעט נדרס על ידי המטרו.

כשיצאתי מהארץ למוסקבה אמרו לי יודעי דבר, יש רבים כאלה, תיזהר, מוסקבה מסוכנת. כמו במקומות אחרים בעולם שנחשבים מסוכנים אני לא פחדתי. יש לי מבחן פשוט, כל עוד אני רואה נשים מסתובבות לבד אני יודע שאני לא במקום מסוכן, לפחות באותן שעות שבהן נשים מסתובבות לבד. וראיתי נשים מסתובבות לבד במוסקבה בכל שעות היום והלילה. אם הן לא פחדו גם אני לא פחדתי. ברוב המקרים האדם מייצר לעצמו את תחושת הפחד, ללא קשר למציאות.

הרושם הכולל במסוקבה היה של עליבות, הכל היה עלוב. הלכתי לרחוב ארבאט, זה מהשירים של אוקודז'בה, הרחוב הזה הוא "הדת שלו" ומצאתי משהו שהזכיר לי את נחלת בנימין של תל-אביב או את פטיט פואסונייר בפאריס, לא רחובות שכותבים עליהם שירים.  

Moskva 1ממראותיה היפים של מוסקבה               

עסקים

לא באתי לרוסיה כתייר, באתי לעשות עסקים. ארסנט לקח אותי לבקר בכמה מפעלי טקטסיל, ככה הם נראו כנראה במנצ'סטר בתחילת המהפכה התעשייתית. עשרות מכונות, רובן מושבתות, אין פלא שהיה קל לקנות את מה שהיינו צריכים בשביל הפרויקט. בשירותים אין מושבים, עושים בכריעה, כמו בטירונות, הדלתות לא נסגרות, הבנתי את מנהגם של העולים לא לסגור את הדלת כשהם משתינים. חתמנו על חוזה מכירות של מיליון דולר והיה ברור לי שהחוזה לא שווה את הנייר שעליו נכתב. הבנתי גם שכל הנסיעה הזו היא אחיזת עיניים, שום עסקים לא יהיו פה, את המכונה אפשר היה לקנות גם בלי לצאת מהארץ, זה היה ביקור מולדת, ארנסט ויוסף התגעגעו לקרובי משפחה, אם ובת במקרה של ארנסט.

עסקים גדולים לא עשינו אבל כוסיות וודקה לכבוד העסקים הטובים הורמו גם הורמו, לפני השתייה ארנסט עושה לי סימן עם היד על הגרון, אצלנו זה מרמז שחיטה, אצל הרוסים סימן מובהק לשתייה. כמויות הוודקה שנשתו שם באמצע יום העבודה אני לא רואה שנים, שלא לדבר על שתייה. מדי פעם לא הייתי לי ברירה ושתיתי כוסית, זה לא משוש חיי.

הגילוי הזה לא הוסיף לי בריאות, החלומות שלי על החממה הטכנולוגית החלו להתנפץ אל קרקע המציאות.

לא הכל היה שחור שם במוסקה, היו גם אורות לא מעטים. כמעט בכל תחנת מטרו ניגנה להקת ג'ז משובחת, יכולתי לעמוד שם שעות ולהקשיב. הנשים במוסקבה יפות, גם במציאות הקשה הן ידעו לתת הופעה ולגרום לי לסובב את הראש. ביקרנו בקרמלין וראינו את חילופי המשמרות. נכנסנו לאולם שבו התקיימו ישיבות הפוליטביורו, הייתי בשירותים שבהם השתמש כנראה גם כרושצ'וב, זה עם הנעל. גם השירותים האלה לא היו משהו, במלונות סוג ב' יש היום טובים מאלה.

אני הרגשתי כמו דוד מול גלית. במלחמת יום הכיפורים, כשישבנו בביר גפגפה, היה אתנו אחד, משיח שמו, עורך דין במקצועו, איש נחמד, אבל מלא חרדה שהרוסים יטילו עלינו פצצה אטומית, בסוף ירה לעצמו ברגל, לא ברור אם בטעות. והנה עכשיו אני "הקטן מנתניה" עומד פה כאורח רצוי מול האימפריה המתפוררת שמקבצת נדבות. חשתי ממש גאווה לאומית, זה לא קורה לי הרבה, אני לא הטיפוס.

באחד הערבים נסענו לבקר את ורה, קרובה רחוקה של רעייתי שחותני הצליח לאתר. משפחה די טיפוסית, זוג הורים, ילדה חמודה בת שמונה, אינסה אם איני טועה, סבתא, כולם דחוסים בדירה קטנה של שני חדרים, צפוף מאד. ורה אמורה הייתה להיות חצי יהודיה, היא לא כל כך הבחינה בין הנצרות ליהדות. כעבור איזה זמן הם באו לארץ לביקור, הם די הצליחו שם ברוסיה החדשה, ורה שלטה טוב באנגלית, האנגלית היתה אז נכס. כשהסתובבתי איתם בארץ הם לא הצליחו להבין איך זה אני לא בקי בפרטי חייו של המושיע. ורה שמה פתק בכותל והשתחווה בכנסיית הקבר, הכל הולך אחרי ההינזרות הארוכה מאמונה שכפה הקומוניזם. בביתה של ורה הורמו כמה פעמים כוסיות ולכל הרמת כוסית קדם נאום קצר. שתו רק וודקה, אנחנו השתתפנו השתתפות וירטואלית. אנשים לבביים ורה ובעלה, קיבלו אותנו במאור פנים.

בסוף השבוע נסענו ראובן, רעייתי ואני לזגורסק, אחת הערים הקדושות שמסביב למוסקבה, מלאה כנסיות פרבולסביות זהובות כיפה, את אלה סטאלין שימר למזכרת. בחוץ עמדו נשים ומכרו תפוחים, רובם רקובים. מצאתי אחד טוב וביקשתי לקנות אותו. לא, אמרה המוכרת, תיקח את זה והצביעה על אחד רקוב, הוא יותר זול. הדבר נאמר בתום לב ומתוך רצון כן להיטיב עמי, אני לא שמעתי בקולה, קניתי את התפוח היקר, פחות מאגורה הוא עלה לי.

העניין הזה של הכסף די מדהים. רעייתי שהייתה במוסקבה כבר כמה שבועות סיגלה לעצמה את קנה המידה הרוסי. מדי פעם היא אמרה תעזוב זה יקר על פריט שעלה פחות משקל, אבל היא כבר חשבה ברובלים. קניתי מעיל גשם בחנות יוקרתית, עמדתי בשלושה תורים לצורך זה, אחד לבחור, השני לשלם, השלישי לקבל, חמישה שקלים עלה המעיל, יקר אמרה רעייתי. חבל שלא קניתי שלושה כאלה, בתי הגדולה מאד אהבה ללבוש אותו, לא היו יותר מדי הזדמנויות, מתי כבר לובשים מעיל גשם מהודר בארץ.

בזגורסק נכנסנו לאחת הכנסיות והוכיתי בצלילים שמיימים של שירה נשית. יכולתי לעמוד שם שעות, צריך היה למשוך אותי משם בכוח. קניתי אחר כך דיסק של מוזיקה ליטורגית של צ'יקובסקי ושמעתי אותו בקוש פעם אחת. שנים מאוחר יותר, כאשר ביליתי יום בדניפרופיטרובסק, הבנתי שזהו נוהג קבוע שיש שירת מקהלה בזמן התפילה, כמה אנשים פחות או יותר קבועים שבאים לשיר. משהו דומה ראיתי גם בקתדרלה גדולה בפורטוגל.

Moskva 2                          אחת מכנסיותיה המוזהבות של זגורסק                                                                   אצל - ורה

סנט פטרבורג

נסעתי עם ארנסט ברכבת ממוסקבה לסט. פטרסבורג, עד לא מכבר לנינגרד. האגדה מספרת שזאת העיר הגדולה היחידה בבריה"מ לשעבר שהמבנה הסטליניסטי האופייני של בסיס רחב שהולך ונהיה צר עד שהוא מסתיים גבוה גבוה בצריח מחודד אינו מכער את נופה. אומרים שזה היה עונשה של העיר שסטלין שנא, אומרים גם שתושבי העיר אהבו מאד את העונש שקיבלו.

ארנסט היה לחוץ כל הנסיעה, הוא עדיין לא הפנים שהמציאות ברוסיה השתנתה, הוא לא היחידי. הוא הזהיר אותי מהגברת המבוגרת שישבה בקצה הקרון והגישה תה למי שביקש, היא סוכנת של השרותים החשאיים, KGB היה שמם באותה עת. כשהוצאתי מצלמה כדי לצלם את הנוף הוא כמעט התנפל עלי, אתה רוצה שיעצרו אותך ותשב בכלא רוסי. מהחלון נשקף נוף די משמים של מישור אינסופי של יערות ויכולתי לוותר על הצילום, הלחץ של ארנסט הדהים אותי, השתעשעתי ברעיון להתעלל בו קצת, נקמה פורתה על המתחים שהוא הכניס ביני לבין רעיתי, אלא שאיש רך לבב אני, בעלי אופי וירטואלי, חושב על נקמה ומרגיש כאילו נעשה המעשה, לא גיבור נקמות גדול, ואולי זו סתם עצלות שעוצרת בי.

הנסיעה ארכה קרוב לשמונה שעות והייתה מייגעת. בסט פטרסבורג ארנסט הלין אותי בבית אמו, דירה קטנטונת ואני ישנתי (או לפחות ניסיתי לישון) על מיטה מתקפלת במטבח, שהיה מרחק מטר מהשירותים. כל מי שהתעורר בלילה, ארנסט או אמו, עבר סמוך למיטה וכמובן שמעתי גם את כל הקולות מהשירותים. טעמתי קצת מטעם החיים בגן העדן הסובייטי, "אויף אלע מאינע שונאים", כמו שנהגה להגיד אמי בהזדמנויות כאלה. גם היא הייתה נקמנית וירטואלית.

למחרת התברר לי שאחרי העסקים הנפלאים שעשינו במוסקבה, ארנסט סחב אותי לעירו כדי לתת לי סדרת חינוך, להעניק מעושרה הרוחני של ארצו. האמת שסט פטרסבורג היא עיר יפה מאד, השילוב בין התעלות נוסח ונציה ותחושת הצפון מצא חן בעיני, ונשות סנט פטרסבורג יפות יותר ומטופחות יותר אפילו מנשות מוסקבה. ארנסט עמד על כך שאבלה יום שלם בארמיטאז'. לא עזרו לי תחנוני, שבועתי שמוזיאונים משרים עלי דכאון ושמהלובר ברחנו בני הבכור ואני עשר דקות אחרי שנכנסנו, לקח לנו שעה להגיע לאויר הפתוח ולנשום לרווחה. התסובבתי כמה שעות בארמיטאז' וראיתי עשרות צארים, וגנרלים, ורוזנים, כולם מלאים עיטורים וזהב, גרוע מזה היה רק ארמון מופרה בפורטוגל.

StPeter 2

                        הרוסי מהרכבת שכבר הרגיש חופשי                                                      בפארק של סנט פטרסבורג

סבטלנה ויוסף

כשנה קודם לנסיעתי לרוסיה, כאשר עוד עבדתי במיעד, התגבשה ביעד ההכרה שאנחנו צריכים לתרום את תרומתנו לקליטת העליה. צבי לקח על עצמו את המשימה וכבר יצר קשר עם מרכז הקליטה בכרמיאל. אלא שצבי נזעק לגוואטמלה לצורכי אימוץ והוא ביקש ממני לטפל בקליטת העולים במקומו. עשיתי את זה ברצון, מאז הייתי בעצמי עולה שמורה בלבי פינה חמה. במקום להמשיך את הקשר עם המרכז בכרמיאל דיברתי עם גדי כץ מקורנית, אותו הכרתי מהעבר, עוד חבילת חוטים וקשרים, כמקובל. גדי כץ כבר לא היה אז אדם פרטי, הוא היה מוסד של איש אחד, "גדיכץ" שמו, שדאג לעולים באזורנו כאילו הם ילדיו. במשגב הוקם אז מחנה קרוונים בשם אתגר ו-"גדיכץ" דאג לכל תושביו בהווה ובעתיד. כשסיפרתי לו על רצוננו לקלוט עולים בבית התוכנה שלנו הוא שלף מיד ארבעה שמות והתחילה ההתרוצצות שלי לאתר אותם ולבדוק את אפשרות העסקתם במיעד.

אחד השמות היה של משפחת סטולרוב, זוג הורים, בנם וכלתם, שהגיעו לארץ מאוקראינה, והתגוררו בדירה שכורה בצפון תל-אביב. האבא והבן היו שני גברים מסוגרים ומאופקים ואילו סבטלנה הקרינה ידידות ושמחת חיים. הזוג הצעיר עבר לאתגר, סלבטלנה נקלטה מצוין במיעד, התקדמה מאד בעבודה והיום היא עוסקת בשיווק בחברת תוכנה בינלאומית גדולה, אחראית על מזרח אירופה, הם גרים בקורנית. לאבא היו רעיונות טכנולוגיים מתקדמים, ניסיתי להכניס אותו לחממה אבל זה לא עלה יפה, גם הוא השתייך לזן הזה של הומו סובייטיקוס שלא יודע להציג את הידע שלהם לאחרים. יותר מאוחר נודע לי שהוא חזר לאוקראינה. 

את יוסף פגשתי לפני כמה שבועות בחתונתו של מיכאל, בנם של יוסף ופאינה, גם הם היו ברשימה שקיבלתי מ"גדיכץ", פאינה עבדה שנים במיעד, הם גרים ביעד, חברים טובים שלנו. 

כשסבטלנה שמעה שאהיה בסט פטרסבורג היא ביקשה ממני לבקר חברים שלהם, שגרים באחד הפרברים בעיר ולהביא להם משהו, או אולי לקחת, השד יודע. באחד הימים נסעתי לשכונה הזו, שיכונים שיכונים באורך אינסופי, הכל אפור מדכא, בניינים בני שלוש שנושר מהם הטיח. שוב חשבתי על גאוות היחידה האירופית המגוחכת של פרופסור ארנסט קאופמן, תושב סנט פטרסבורג, לשעבר בירת האימפריה. 

StPeter 1

                  שיכון בפרבר של סנט פטרסבורג                                                                                רחוב בוונציה של הצפון

ריגה

לריגה נסעתי ברכבת לבד, יוסף היה שם כבר כמה ימים, ארנסט נשאר בסנט פטרסבורג. רוב הדרך שוחחתי עם רוסי שישב מולי, איש רגיל למדי בגיל העמידה. בניגוד לארנסט, שהעבר עדיין נוכח חזק בתודעתו, הרוסי שישב מולי חי כבר בעתיד, ברוסיה חופשית ודמוקרטית, ודיבר אתי על הכל בצורה גלויה לגמרי. אני לא זוכר את פרטי השיחה, מן הסתם הייתי מרוכז יותר בלבטא את עצמי בשפה זרה שהשליטה שלי בה מוגבלת, מאשר להקשיב לבן שיחי, אני רק זוכר שהשיחה הייתה מרתקת.

רוסית הייתה שפה שלמדתי כשפה שנייה בבית הספר היסודי בלודז'. אני זוכר את שער השיבה המנופף של המורה ואת זה שכדי לדבר רוסית לקחנו מילים בפולנית והוספנו להן סיומות רוסיות. לפעמים זה עבד לא רע. אז עוד לא היה לי כל עניין בשפות וידיעת הרוסית שלי לא חרגה מרמת הוספת הסיומות הרוסיות למילים בפולנית. המפגש השני שלי עם הרוסית היה במלחמת ששת הימים, בימי ההמתנה הארוכים, תחילה באזור קציעות ואחר כך ליד מבטחים, מול רצועת עזה. הייתי אז שליש בגדוד תותחנים 403 ולא היה לי מה לעשות חוץ מלהביא דואר ממפקדת האוגדה (הועתקנו מהאוגדה של שרון דרך האוגדה של אברהם יפה ועד לאוגדה של ישראל טל, שאיתה עברנו את המלחמה). ניצלתי את הימים הארוכים ללימוד רוסית. הבאתי מילון, כמה ספרים וקדימה לעבודה. אני זוכר שולחן וכסא באמצע המדבר, ואני לומד, מראה שגרם בוודאי לאחדים מחברי הקצינים לחשוב שאני מוזר, גם ככה הייתי עוף זר, קצין עתודאי שאין בו שמץ מן הצבאיות. שנים מאוחר יותר, בחודשים של שהות ברפידים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ניצלתי את הזמן ללימוד איטלקית, היה איתנו הצייר יורם רוזוב שלמד באיטליה, דיברתי אתו איטלקית, אז כבר לא הייתי שליש אלא קצין סוללת נ"מ. דחיפה גדולה לשליטה שלי ברוסית ניתנה בחממה הטכנולוגית, שבה הרוסית הייתה השפה השלטת.

אחרי הניסיון של מוסקבה וסנט פטרסבורג לא היו לי ציפיות עסקיות מריגה. הושארתי לנפשי וטיילתי לבדי בעיר היפה הזו. הלכתי לקולנוע ורציתי לקנות כרטיסים. איש לא ידע אנגלית ורוסית הם לא היו מוכנים לדבר, הלאומנות גאתה אז חודשים אחרי פירוקה של ברית המועצות, מה הם ציפו, שאדבר לאטבית? ויתרתי על הסרט, הלכתי לראות את ביתו של אלכס, החבר של בתי הבכורה, הוא עלה מריגה עם אמו וסבתו, מבנה משפחתי די נפוץ בין העולים.

התוכנית שלי הייתה לנסוע מריגה לוורשה ולשהות בפולין יומיים שלושה. לא הייתי בפולין מאז עלייתי ארצה, 35 שנה קודם לכן. קניתי כרטיס לרכבת מריגה לורשה, ברגע האחרון אמרה לי המוכרת, שנראה כמו סוכנת KGB קשוחה יותר ממחלקת התה ברכבת, שאני צריך ויזה לבילורס, כי הרכבת עוברת בבילורוס. הויזה הרוסית שלי הייתה תקפה אומנם גם בבילורס, אבל היא התבטלה ברגע שחציתי את הגבול בין רוסיה לבין לטביה. יש מוצא, אמרה ביובש סוכנת ה-KGB הקשוחה, בגרודנו הרכבת עוצרת לרבע שעה, אתה יכול להוציא שם ויזה. לא היה לי כל רצון להיתקע בגרודנו, על אף תפקידה במפעל הציוני, אני לא זוכר מה הוא היה, אבל היה, ויתרתי על הרכבת הישירה והתחלת לחפש חלופות אחרות.

בסופו של דבר נסעתי ברכבת לוילנה, חשבתי שמוילנה אמצא כבר דרך להגיע לוורשה.

Riga 001

ממראותיה היפים של ריגה

וילנה

ברכבת לוילנה רציתי לקנות סנדביץ', הייתי רעב. התברר שאני יכול לשלם רק בקרונות אסטוניות, הרכבת יצאה מטאלין ומגיעה למינסק, וקרונות אסטוניות זה מה שהלך ברכבת. המוכרת התרצתה וקיבלה ממני דולרים ירוקים, במחיר מופקע כמובן, כמה הם אהובים הירוקים האלה בכל רחבי העולם, שונאי האמריקאים הגדולים ביותר מתים על השטרות הירוקים שלהם. כשהגעתי לוילנה, ירושליים דליטה, פגשה אותי חשכה מוחלטת. היה מחסור בפחם ורחובות העיר לא היו מוארים. רציתי להשאיר את המזוודה בשמירת חפצים, מטבע של 2 קופייקות נדרש לשם כך, קופייקה היא מאית הרובל, שהיה שווה אז פחות משקל. שילמתי שני דולרים ירוקים תמורת מטבע של שתי קופייקות ויצאתי לרחוב. השעה שהייתה שמונה בערב, והרחובות היו מלאים אנשים, כמו צללים הם נראו ברחובות החשוכים. מצאתי את עצמי ברחובה הראשי של וילנה, רחוב גדימינס, כשנבנה ב-1836 היה שמו רח' ג'ורג' הקדוש, אחר כך רחוב מיצקביץ', בימי הנאצים היה שמו אדולף היטלר ובעת שלטונו של סטאלין רחוב לנין, היסטוריה שלמה אפשר ללמוד משמו של רחוב.

ברחוב החשוך ראיתי מרחוק מבנה מואר, קיוויתי שזה מלון, ואכן היה. בפתח המלון, שנראה כמו ארמון מימים עברו, עמד אדון לבוש בפאר מה, הוא קד מולי קידה כדרך האצולה הפולנית מהספרים, אמיתית אני לא מכיר, והזמין אותי בפולנית רהוטה למלון. אין לי מושג איך הוא ניחש שאני יודע פולנית. למדתי מהר שהמלון היה פעם ארמונו של הנסיך רדז'יביל, שם תדיר בטרילוגיה של ס'ינקיבץ', המזון הרוחני של נעורי המוקדמים, הכרתי את השם גם מההיסטוריה הפולנית שלמדתי בבית ספר בלודז'.

נדמה לי שהייתי אורחו היחידי של המלון, אולי התחבא שם עוד מישהו. את הערב הקדשתי לאיתור מספר הטלפון של ארון. ארון היה חבר נעורים של חותני,  והוא נשאר כל השנים בוילנה ושרד שם את המלחמה. ידעתי שלמחרת אמורה להגיע לוילנה רעיתי יחד עם קבוצת ישראלים בטיול סוף שבוע ממוסקבה ושהיא מתכננת להיפגש עם ארון. השגת חותני בטלפון היה מבצע מהסרטים שחייב שיתוף פעולה עם פקידת הקבלה, שלא גילתה התלהבות יתירה, ועוד איזו מרכזנית בדרך. בסוף הצלחתי לקבל את מספר הטלפון של ארון ולדבר איתו, נדמה לי שזה היה בעברית. למדתי ממנו שרעייתי תיפגש איתו ליד בניין הדואר בעשר בבוקר והם יבלו את היום בסיור בעירם של חותני וחותנתי, קשה לי להתיחס לתילה כאל חותנת, אדם כל כך חם ואוהב. אמרתי לארון שאצטרף לסיור ושישמור את זה בסוד, רציתי מעט הפתעה, רעיתי אינה אוהבת הפתעות אבל פעם ביובל לא יזיק.

הסיור היה מאלף, ארון התגלה כמדריך מצוין, התברר שהוא זה שניסח את הכיתובים ביידיש על לוחות הזכרון ברחובות גיטו וילנה שנותרו. וילנה עיר יפה והיא הייתה אז בתהליך אינטנסיבי של שימור מבנים, השימור התבצע על ידי פועלים פולנים, מסתבר שהם נחשבים מומחים בתחום. מהסיור אני לא זוכר הרבה, עומס החוויות לפניו ואחריו היה קצת מעבר ליכולתי להכיל את כולן ולזכורת למעלה מעשרים שנה, אני רק זוכר שהיה נחמד מאד ושעברנו על הגשר מעל הנהר של וילנה, גם ראובן, שותפה של רעיתי למגורים ולהוראה, היה שם. הוא זה שצילם את התמונה שצרפתי כאן.

רעיתי חזרה לקבוצה שלה, אני ביליתי את שעות אחר הצהרים בחיפוש דרכים להגיע לוורשה. הסתבר לי שבתשע בערב יוצא מוילנה אוטובוס שתחנתו הסופית היא קופנהאגן, בדרך הוא עובר בוורשה ובהמבורג. במקום שסומן כתחנת יציאה לא מצאתי שום סימן לכך, אבל הייתה שם אשה פולניה שחיפשה גם היא את נקודת היציאה של האוטובוס. חיפשנו ביחד ומצאנו. היא תהתה על המבטא שלי, שאלה אם אני מהאזוריים המזרחיים של פולין, הרגשתי גאווה שאחרי 35 שנות העדרות המבטא שלי לא השתנה יותר מיד, זז רק קצת מזרחה.

העלייה לאוטובוס הייתה מטרידה. הסתבר שבאוטובוס זה נוסעות האכרות של הסביבה לוורשה למכור שם את תוצרתן. הנהג הדני התנהג אליהם בצורה מגעילה, וגם אלי לא היה אדיב במיוחד, עד שאמרתי לו משהו. במוניטין הצחורים של העם הדני נרשם סימן שחור קטן. כצפוי, הנסיעה הייתה מייגעת, לפנות בוקר הגענו לוורשה, כולה מוארת, אחרי חשכת וילנה היא נראתה לי אז כמו פאריס לפחות.

Vilno

עם ארון ברחובותיה של וילנה

וורשה

שלושים וחמש שנים עברו מאז עלינו על הרכבת בוורשה למסע שסופו היה בחולות מעברת בת-ים. אני זוכר שאת הדרך מלודז' לוורשה עשינו במשאית עמוסה ואני ישבתי למעלה בתוך החפצים, רואה את העיר שבה גדלתי הולכת ומתרחקת. האמת היא שיותר מאשר חשתי בעצב העזיבה הייתה בי סקרנות לקראת הבאות. הייתי בן שלושה-עשרה וחצי והרגשתי בשל לצאת אל העולם הגדול.

האוטובוס שבו נסעתי מווילנה עצר ממש ליד "ארמון התרבות והאומנות", מאותו זן של מפלצות סטאלין, גם ב-1992 המבנה הגבוה בעיר. די מהר מצאתי מונית וביקשתי מהנהג שסיע אותוי לביתה של אירנה.

לפני שאני מספר על אירנה אגיד כמה מילים על חותני, או בעצם על יכולתו המופלאה לשמר קשרים משפחתיים, לא מעט אנשים מעניינים הכרתי בזכות יכולת זו, יכולת שהתבססה על מאמץ עיקש וממושך לא לאבד שום קצה של קשר, שום חוט מהמשפחה המורחבת, או מה שנותר ממנה אחרי המלחמה.

אירנה הייתה גרושתו של גז'גוז' ישונסקי, בן דוד של חותני, עיתונאי פולני די מוכר, שהיה בעבר בונדיסט ונותר אנטי-ציוני מובהק. הקשר איתו לא נשמר, לעומת זאת גרושתו אירנה הוזכרה פעמים רבות. אני פגשתי אותה לראשונה בבית גיסתי בעמוקה, יום הולדת שבעים חגגנו אז לתילה, היה שמח מאד. אירנה שוחחה אתי ועם אמי, לא היו שם דוברי פולנית רבים ונוצר בינינו קשר חיובי. עכשיו ניצלתי את הקשר המשפחתי כדי לבקרה ולהתארח אצלה לילה אחד.

אירנה חיה לבדה, בנה הכימאי היה אז בשוודיה או בדנמרק. למדתי ממנה הרבה על וילנה בימי המלחמה ועל המעבר שלה לוורשה. הלכנו לטייל במקומות שבהם היה גטו וורשה, שמות הרחובות היו השמות של נעורי אמי, נאלבקי, קרוכמלנה, מילה, גנסיה, הכל שמות מוכרים ממה שנכתב וסופר על וורשה היהודית, על הגיטו ועל סופו.

לאירנה היה קשה ללכת, אני לא זוכר בדיוק על מה דיברנו, אני רק זוכר שהשיחה אתה הייתה מרתקת. בזכרוני דמותה מתחברת עם דמותה של ז'ורז'ט, שלה יוקדש פרק נפרד בזכרונותי.

תוך כדי כתיבה אני נזכר שישנתי אצל אירנה שני לילות, הראשון והאחרון, שהרי אני זוכר את ההסבר שלה איך להגיע לשדה התעופה של וורשה משם עמדתי לטוס חזרה לארץ.

Warszawa 001

מרכז ורשה עם שחר, ספטמבר 1992

לודז'

שלושים וחמש שנה אחרי שעזבתי את העיר שבה גדלתי חזרתי לבקר בה. אני לא יכול להגיד שבמשך כל השנים האלה התגעגעתי למחוזות ילדותי. שמרתי קשר עם השפה ועם התרבות הפולנית, אבל ללודז' עצמה לא היה מקום בלבי. מה שכן, חלמתי רבות חלומות דומים: אני מתסובב בעיר, לעיתים בלא בגדים, אני מחפש מקומות שונים ולא מצליח למצוא אותם.

והנה עכשיו אני מגיע ללודז' ואין לי שום בעיה למצוא את כל המקומות,  אני לבוש ומהוגן, לא כמו בחלומות. אני מתחיל בצידו הצפוני של רחוב פיוטרקובסקה, Plac Wolności, היא ככר החרות, ומתקדם צפונה לכיוון Plac Niepodległości, היא ככר העצמאות, כמו בעזה, להבדיל, וולקם צפון - וולקם דרום, בלודז' לא זורקים בקבוקי תבערה. אני נכנס לרחוב Próchnika, ממש קרוב לככר, כאן במספר 6 היה הסטודיו לצילום של אדון שיינערט, אביו של פעלעק, חבר ילדותי הקרוב, כל המשפחה גרה בבניין הזה ואני הייתי שם אורח רצוי. ב-21 גרו דודי אנדז'יה וטאדק עם שלושת בני הדודים, מרילקה, יוז'יק וזוס'יה. אני באתי הרבה למרילקה, היא הייתה בשלוש שנים גדולה ממני, החמיא לי שהיא מצרפת אותי לחבריה והיא הייתה גאה בי שאני מנצח את חבריה בכל מיני משחקים וחידות, ארץ, עיר, נהר וכאלה.

אני עובר לצידו המזרחי של הרחוב הראשי, Wschodnia קוראים לרחוב, הרחוב המזרחי, כאן עברתי הרבה בדרך לבני הדודים. פעם אחת, זמן לא רב לפני שעלינו לארץ, עברתי שם עם אחותי וילד קטן ממני ירק לי בפנים. לא רצתי אחריו, כי ראיתי את האחים הגדולים שלו רק מחכים לזה. עלבון היריקה ההיא צורב עד היום והוא מזכיר לי שציונות זה לא רק כיבוש. לילדי אין זכרונות כאלה, אצלם עוולות הכיבוש עומדם בלי משקל שכנגד.

והנה רחוב ניצב, Południowa קוראים לו, הרחוב הדרומי, וכאן גרה דודה צס'יה ודוד יוז'יק עם מרק ורגינקה, אני הייתי בא למרק, גם הוא שלוש שנים גדול ממני, רגינקה אומנם בדיוק בגילי, חודש הבדל, אבל היא ילדה. מרק הרשים אותי בבקיאותו הרבה בספורט, עד היום הוא מתלהב, וגם ביכולתו לעשות כל מיני עסקאות בכיתה שלו בבית ספר. שלא כמוני וכמו מרילקה, הוא ואחותו למדו בבתי ספר פולניים, חוט ההתבוללות היה מאד גמיש וחצה משפחות, אחותי למדה בבית ספר פולני.

עוד כמה צעדים ואני מגיע לרחוב Jaracza, על שמו של שחקן תיאטרון ידוע, גם תיאטרון היה ברחוב שלנו. אני מגיע למספר 15, הבית שלנו, בכניסה גר השומר, אבי התלוצץ שהוא תמיד שיכור. אנחנו גרנו בקומה הרביעית, העליונה, בדירה שבה היה חדר די גדול, מטבח ושירותים, דירות גדולות שחולקו אחרי המלחמה כדי לתת מענה למצוקת הדיור. כאן בחצר, סמוך לכניסה שלנו, גר סשה וייספלד ואחותו הגדולה רוזה, אני לא זוכר איך קרו לאח הקטן, משפחות יהודיות עם שלושה ילדים היו אז נדירות. סשה למד אתי בכיתה והיה חבר. אני תוהה איפה הוא עכשיו, אם בכלל.

אני עולה לקומה הרביעית, דופק בדלת, מסביר ושואל, התשובה חדה ולא אדיבה, פוחדים שיקחו להם משהו. בדירה הזו חיכיתי לשמוע את אבי חוזר מעבודה, הוא צלע ויכולתי לזהות את ההליכה שלו מרחוק. אני יורד לאט, בנעורי הייתי עף במדרגות האלה, המיומנות הזו נשארה לי עד היום, אבל אני גר בבית צמוד קרקע כבר יותר מארבעים שנה.

אני הולך לכיוון בית הספר, בית הספר הממלכתי ע"ש י.ל.פרץ, בית הספר האחרון בפולין שלמדו בו רק יהודים. כשהייתי בכיתה א' יידיש הייתה שפת ההוראה, מכיתה ב' היא הייתה שפה שנייה, יחד עם רוסית, כנראה לא נמצאו מספיק מורים שיכלו ללמד ביידיש.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אומר המשורר. אני מקווה שאני איני תבנית נוף מולדתי, נוף עלוב מאד, גם אם הציפיות שלי לא היו בשמיים. אני מגיע ל- Kilinskiego 49, כאן היה בית הספר, בחזית הבניין, בדירות שסביב החצר גרו סתם דיירים. בהפסקות שיחקנו מחניים ומדי פעם איזה כדור שבר שימשה, מה הפלא שלא אהבו אותנו שם. אני נזכר איך שיחקנו בחצר הזו "קיפלו", משחק שבו מניחים מטבעות זו על גבי זו ואחר כך הופכים אותן על ידי הטלת מטבע גדולה יותר עליהן, מי שמצליח לוקח את הכסף. יורק, אחיו הצעיר של סשה וייספלד, עכשיו נזכרתי בשמו, היה ממש אלוף במשחק הזה, קירקס את כולנו, שהיינו גדולים ממנו בכמה שנים.

אני עומד בחצר ומסתכל איך הבניין מתפורר לנגד עיני, כל לודז' מתפוררת, לא רואים כבר דברים כאלה, אולי אחרי מלחמה, אבל בלודז' של 1992 המלחמה רחוקה מאד.

רציתי לבקר עוד את רגינה, בת-דודה של אבי שאותה זכרתי די במעומעם. ידעתי שהיא חולה, חיפשתי בבית חולים, לא מצאתי.

באותו לילה ישנתי אצל גברת שיינערט, אמו של פעלעק, שגרה ב-Widzew, זה השם שבילדותי הוזכר רק כמכרז של תעשיית הטקסטיל של לודז', לדוד שלי, אחד מאלה שלא הכרתי מעולם, הדוד העשיר היחידי, אמור היה להיות שם מפעל. נדמה לי שעל האח הזה סיפר אבי באירוניה שכל שנה הוא הבטיח לקחת את סבתי ל-Truskawiec ואיכשהו זה תמיד התפנצ'ר ברגע האחרון. רק לא מזמן, התברר לי מקריאת "מרצדס בנז" של פאבל הילה, שאותו Truskawiec, שהיום נמצא במערב אוקראינה, שימש לפני המלחמה כמקום נופש מבוקש לעשירי פולין.

אחרי המלחמה הביא האדון שיינערט את הגברת שיינערט ללודז' מרומניה, מהזיווגים שיצרה המלחמה, אדון שיינערט איש גיבן, חריף שכל ובעל חוש הומור, וגברת שיינערט אשה נאה, שבמשך השנים לא הצליחה להשתלט על הפולנית עד תום. היא טיילה אי שם ב-1946 בפארק בלודז' עם בנה בן השנה וחצי, גם אמי טיילה שם אתי, אני הייתי כמה חודשים יותר גדול, והן נקשרו זו בזו ואנחנו עוד יותר, לא נפרדנו עד עלייתי ארצה. אחר כך עוד המשכנו להתכתב כמה שנים עד שהזרם הזה נפסק, בין ישראל ופולין הקומוניסטית לא שררו אז יחסי אהבה.

באותה שיחת טלפון רבת המשמעות עם רעייתי שניהלתי מטלפון ציבורי בדוגית, שבה התבשרתי שאמי שברה את עצם הירך והיא מחכה לניתוח בבית חולים, ושאני צריך להגיע למחרת לרעיון עבודה בקשר לניהול החממה הטכנולוגית, היא סיפרה לי גם על מכתב שהגיע מפעלעק, כשלושים שנה אחרי שלא היה בינינו כל קשר.

הפגישה עם גברת שיינערט הייתה מדכאת. היא נשענה על מקל, שאלה הרבה על אמי ולא היו בשורות מעדדות בפי, אך בעיקר קוננה על מר גורלה ועל זה שלא היה להם שכל לנסוע אז לפלסטינה, כמו שעשו כולם וגם הורי, אבל האדון שיינערט פחד שלא יוכל להסתדר, ועכשיו היא גרה לבדה, בקושי רואה את בנה שחי לו בקרקוב הרחוקה עם אשה קאתולית, והכי כאב לה שיש לה שני נכדים קאתולים שעבורם היא זרה מוחלטת. היא העמיסה עלי כל מיני ספרים שלא היה לה בהם צורך יותר, ספר צילומים של יהודי לודז' ועוד. בלב כבד עזבתי אותה למחרת בידיעה ברורה שזאת פגישתנו האחרונה.

בעודי מגיה את הקטע הזה נזכרתי שללודז' קראו מנצ'סטר שנייה ושעל מנצ'סטר אמרו שהיא העיר המכוערת באירופה. רצה הגורל שבת זוגה של בתי הבכורה עשתה את הדוקטורט שלה במנצ'סטר, ובתי אוהבת לבקר בעיר הזאת, כמעט בית שני ולפני חודשיים לקחה את שלוש בנותיה לטכס הענקת תואר הדוקטור, גם הן כבר היו במנצ'טר, אני עוד לא. איך שגלגל מסתובב...

Lodz 1

מימין לשמאל: פאני שיינערט, אמו של פעלעק; חצר הבית שבו גרנו; בית הספר שבו למדתי

קרקוב

בקרקוב הייתי פעם אחת בטיול בית ספר. לא היו לנו אז טיולי בית ספר רבים, אולי היה עוד אחד בשבע שנות לימודי, הטיול לטורון, עירו של קופרניקוס. מהטיול לקרקוב אני זכרתי רק את ה- Wieża Mariacka, מגדל ובראשו שעון שעל פיו שידר רדיו פולין את השידורים שלו, את ארמון מלכי פולין Wawel, שממנו זכרתי בעיקר את טעם השוקולד שזה היה שמו ואת ה- Sukiennice, החנויות מימי הביניים שמסביב לחצר גדולה, קצת כמו החאן של עכו, אבל פעיל מאד ומלא אנשים.

מהביקור בקרקוב בספטמבר 1992 לא נשאר הרבה במוחי, הארועים שקרו מאוחר יותר מחקו את המטען הרגשי שהיה מן הסתם במפגש המחודש עם פעלעק. אנחנו לא היינו דומים, פעלעק היה בן יחיד מפונק מאד, נוטה אל התיאטרלי, בבית הספר הוא זה שדיקלם בחגיגות ואילו אני, שמץ של תיאטרליות אין בי, מילדותי ריאליסט מושבע, עם נטיה ברורה לחשבון ומשחקי היגיון, ובכל זאת במשך כל שנות ילדותי בפולין פעלעק היה חברי הקרוב. עכשיו בקרקוב פגשתי גבר מתקרב לגיל חמישים, מקריח, שחקן תיאטרון פולני, נשוי לאשה קאתולית ומגדל ילדים קאתולים, החיים הרחיקו בין עולמנו הפיזי ועולמנו הנפשי מאד מאד. פעלעק לא הפסיק לדבר, הוא שפך את מה שעל ליבו, לא מתלהב מפולין שאחרי הפלת חומת ברלין ונפילת הקומוניזם, הדתיות של הפולנים הורגת אותו. הוא לקח אותי לתיאטרון על שם Słowacki, לדבריו התיאטרון המוביל של פולין. בערב ראיתי מחזה שבו פעלעק שיחק תפקיד משנה, קשה מאד להגיד שנהניתי, בדרך כלל אני לא נהנה מהצגות תיאטרון וממעט ללכת אליהן. בדרך הפגין פעלעק סממנים דונז'ואנים מובהקים, אולי כדי לעשות עלי רושם ואולי כך הוא נהג תמיד, גם מזה אני רחוק מאד, לפחות בפועל.

את עיקר דבריו הוא הקדיש לתאור פרשת יחסיו עם חבר כיתה שלנו, העניעק טרוינא שמו, שלדברי פעלעק סידר אותו מאד. הסתבר שבפולין החדשה והלא קומוניסטית קשה מאד היה לפרנס משפחה ממשכורת של שחקן תיאטרון ופעלעק ניסה להשלים הכנסות ממכירת קוסמטיקה ישראלית, בעיקר כזו שמבוססת על חומרים מים המלח. הוא מאד רצה לייצג את מוצרי "אהבה" בפולין והבטחתי לעזור.

באותו לילה ישנתי בביתו של פעלעק, דירה קטנה של שני חדרים, לא הרבה יותר טובה מדירתו של ארנסט קאופמן בסנט פטרסבורג. הכרתי את אשתו ואת בניו, הם לא גילו עניין רב בחבר ילדות של אביהם שהגיע מארץ אקזוטית, אשתו הייתה קורקטית, אבל קרירה ומאופקת. ברור היה לי שלא הייתה אהבה רבה בין בני הזוג האלה. גם כלפי הבנים התייחס פעלעק במידה של תיאטרליות, אולי כדי לעשות עלי רושם ואולי לא.

נפרדנו ברוח של חברות מחודשת שלא תתמוגג יותר.

Krakow

חצר החנויות הבינימית של קרקוב

אחרית דבר

 הנסיעה הזו לרוסיה ולפולין הייתה רבת חוויות, לא היו בחיי תקופות רבות כה עמוסות בחוויות, מהן מטלטות. אם להשתמש בקלישאה לא חזרתי אותו אדם שנסעתי.

ישגר גרניטורות נסגרה כשנה אחרי תום תקופת החממה. לבני ברץ ולדוד הזלקורן נמאס מהשקרים של ארנסט. הניסיונות למסחר את מה שפותח, נדמה לי שבקזכסטאן היה עניין, לא עלו יפה. איבדתי כל קשר עם השלושה ואני לא יכול להגיד שאני מתגעגע, הגם שאת יוסף הייתי שמח לפגוש.

את אירנה לא ראיתי יותר, כשהגעתי לפולין ב-2007 היא כבר לא הייתה בין החיים. כשהיא נפטרה ניסיתי ליצור קשר עם בנה מיכאל. אני לא זוכר אם הצלחתי או לא, קשר של ממש לא היה מחוסר עניין של הצד השני.

פעלעק ביקר בארץ שנה או שנתיים מאוחר יותר. הילדים שלי קיבלו אותו בשמחה ובעניין רב. הוא התפעל מהכל, קודם כל מהנשים היפות בטיילת של תל-אביב מאוחר בערב ואולי אף יותר מזה מהטלפונים הציבוריים שהיו ממוקמים בכל מקום ואפשרו להתקשר בכל עת ולכל מקום. העולים מאתיופיה הרשימו אותו בתוי פניהם, ממש אירופים שחורים, ואילו אני עזרתי לו להיפגש עם נציג "אהבה" ולסגור איזה הסכם הפצה.

אחר כך פעלעק חזר לפולין והקשר נותק שוב. הוא היה אמור לשלוח תמונות שצילם כאן, הזכרתי לו, בהתחלה עוד המציא איזה תירוץ או שניים, אחר כך פשוט לא ענה. התברר לי, שהחברות המחודשת שלנו הייתה מאד פונקציונלית וברגע שפעלעק השיג את מבוקשו הוא איבד עניין. ואולי לא יכול היה לעמוד בהשוואה המתבקשת בין חייו לחיי.

הנסיעה כולה השאירה בי כמה משקעים מכבידים.

הנסיעה לרוסיה היא לא חוויה שאני אוהב להזכיר כשרעייתי בסביבה. יש לי הרבה נסיבות מקלות אבל אני לא יוצא טוב מההיזכרות הזאת. הסתבר שבלחץ הנסיבות יכולתי להגיע למסקנות בלתי סבירות בעליל או לפחות להתנהג כאילו מסקנות אלה אפשריות.

הנסיעה הזו הבהירה לי גם שבתפקידי החדש כמנהלה של חממה טכנולוגית אני לא עומד ללקק דבש ובמקום לטפח פנטזיות על אקזיטים מוטב שאנסה לטפח את תכונת החשדנות, תכונה שמופיעה אצלי בתת-מינון מדאיג, כפי הנראה ליקוי גנטי. גם כאן לא יצאתי טוב, החברים מהגרניטורות תמרנו אותי לא רע ואילו הייתי צריך לתת דין וחשבון מדוקדק על הנסיעה הזו למנהלת החממות או לדירקטוריון החממה, הייתי מתפתל כהוגן, מיומנות שאיני מצטיין בה. עוד ליקוי גנטי.

הסיפור עם פעלעק השאיר לי טעם רע מאד בפה. את מקומה של פינה חמה בלב לזכרון של חברות ילדות יפה תפסה תחושת חמיצות חריפה וההפסד כולו שלי.

 atlas shrugged