שבת, ה-22 ליולי 2016

פרולוג - הנסיעה

באחד מימי סוף החורף בשנת 2007 התקשר אלי מישהו וסיפר לי שיש לו כוונה להקים חממה טכנולוגית בפולין. אחד ממנהלי החממות המליץ לו עלי. האם אני יכול להגיע לפגישה מחר בתל-אביב, שאל. כן, אני יכול, אמרתי. הייתי אז בתקופת שפל תעסוקתית וגם אלמלא כן הנסיעה לפולין קסמה לי.

הפגישה התקיימה במסעדה בתל-אביב, לא זוכר את שמה, אוכל טוב, מעל לקלאסה שלי. פגשו אותי שניים - עו"ד יוסי דקר, הדומיננטי שבין השנים, ששימש כיו"ר אגודת יוצאי לובלין בישראל ויעקב גרוסמן, מילא תפקיד מרכזי באגודת ידידות ישראל-פולין. הם פרסו לפני את תכניותיהם לפעול להקמת חממה טכנולוגית בעיר לובלין במימון הקהילה האירופית וסיפרו על ההכנות שכללו בין היתר ראיונות עם מועמדים בעלי ניסיון שיוכלו לסייע בידם.

אחרי דקות היה ברור לי שאם התוכנית תתממש אני האיש, כי קשה היה לחשוב על התאמה טובה יותר. בנוסף לרקע והניסיון שלי, שכלל סמינרים על חממות טכנולוגיות שהעברתי כמה פעמים בסין ידעתי גם פולנית!

במאי נסעתי ללובלין עם חבורה של ישראלים, כולם חוץ ממני יוצאי לובלין או בניהם של יוצאי לובלין. הם נסעו למעין מסע שורשים שאירגן יוסי דקר במסגרת שבוע ישראל בעיר, שבוע שכלל גם פתיחת תערוכה של נטע אבירם, פתיחת קניון מסחרי,  ראשון מסוגו בדרום מזרח פולין, וקונצרט משותף של תזמורת מלובלין ומקהלה מלודז' בניצוחה של המנצחת הישראלית דליה אטלס. השבוע הטעון שבילינו יחד בפולין קרב מאד בין חברי הקבוצה, אבל עברו מאז תשע שנים ושכחתי את רוב השמות.

חיי התנהלו (וממשיכים להתנהל) בדרך כלל על מי מנוחות שהופרעו כמעט רק על ידי אירועים בלתי נשלטים – מותם של הורי ואנשים קרובים אחרים, מחלות ילדים, פירוקה של המסגרת השיתופית שבה חייתי רוב חיי הבוגרים. למעט מותו של חותני בתאונה לא היו אירועים אלה מפתיעים והיה לי זמן מספיק להיערך אליהם.

השבוע בלובלין היה שבוע מטלטל מסוג אחר לגמרי, לא דומה לשום פרק אחר בחיי. הוא דמה להזיה, מה שמקובל לכנות "חיים בסרט".

לרעיון עצמו של הקמת חממה טכנולוגית בלובלין לא היה בסיס מוצק במציאות של לובלין והכוח המניע העיקרי היה רצונו העז של יוסי דקר לתרום לפיתוחה של לובלין. תפקידי בנסיעה זו היה להציג את רעיון החממה הטכנולוגית בהתבסס על הניסיון הישראלי ועל מה שלמדתי בנסיעותיי לסין ולהשתתף בכמה פגישות לבדיקת האפשרויות למימוש הרעיון.

יוסי דקר הניח באופן טבעי שאשתתף בכל האירועים שתוכננו עבור הקבוצה וביניהם ביקורים במחנות המוות בבלז'ץ ובמיידנק. אני, שסולד מהנסיעות של הנוער לפולין "להכיר את השואה מקרוב" ושחושב שניתן לדעת כל מה שאדם סביר בישראל צריך לדעת על השואה מבלי לבקר במחנות, נרתעתי מאד מהתוכניות של יוסי דקר ואף חשבתי להימנע מנסיעות אלה, אלא שראיתי בכך ביטוי של חוסר נימוס בוטה כלפי אדם שיזם ומימן את נסיעתי.

Lublin

ברחובה של לובלין

יוסי דקר

אני רוצה לספר עכשיו על יוסי דקר.

מרביתם של חברי ושל מייסדי היישוב שבו אני מתגורר הם מה שאפשר לכנות "מהנדסים/מהנדסות ומורות/מורים", לפעמים גם רופא או קלינאית תקשורת. עורכי דין פגשתי רק על רקע מקצועי ובדרך כלל לא התלהבתי מהם. העיסוקים שבהם עוסקים רובם, גם אם אני מכיר בנחיצותם, אינם משובב את לבי.

והנה אני מתוודע לעורך דין תל-אביבי, בעלים של משרד לא גדול בשדרות חן והוא מגלה לי פנים אחרות של עורך דין. אין לי מושג על עברו של יוסי דקר, אבל בתקופה שבו הכרתי אותו היו זמנו ומרצו מוקדשים בעיקר ללובלין. הוא עלה לארץ כתינוק ואת תפקיד ראש קהילת יוצאי לובלין בישראל "ירש" מהוריו. מה מניע עורך דין ישראלי להפוך את לובלין לציר מרכזי בחייו הוא תעלומה גדולה בעיני, אבל "במופלא ממך אל תחקור".

אחד הדברים המדהימים אצל יוסי (אני מרשה לקרוא לו יוסי כי די התקרבנו בשבוע הזה וגם לאחריו ולמדתי לחבב אותו מאד) הוא המעמד שיש לו בלובלין, הבקיאות שלו בענייניה של לובלין ושל פולין כולה והיוזמות הרבות שלו שמן הסתם רק לחלקן הקטן נחשפתי. הוא למד פולנית ובפרק הזמן שבו היה לי קשר אתו הפולנית שלו הלכה והשתפרה. הוא בילה חלק גדול מהשנה בלובלין בנסיעות תכופות ואף רכש לו שם דירה.

הוא אדם אוהב חיים ואוהב בני אדם, תכונה שתמיד גורמת לי ליחס חיובי וגם יודע להנות מהחיים, לאכול ולשתות, להיות מעורב בין הבריות.

התכונה שהכי הרשימה אותי אצל יוסי היא תכונת המנהיגות. בתודעתי המנהיגות קשורה למידה זו או אחרת של כוחנות, בוודאי זו הצבאית אבל גם אחרת, ואילו יוסי מצליח לגרום לאנשים לנהוג לפי רצונו ללא שמץ של כוחנות, במתינות רבה וללא שום הפגנת סמכות. אני מניח שבין הפוליטיקאים אפשר למצוא סוג כזה של מנהיגות אבל אני איני מקורב לפוליטיקאים.

Yossi

יוסי דקר איתי, מחכים כנראה לארכיבישופ

אצל הארכיבישופ

השבוע הזה שפע כל כך חוויות, הפתעות, אירועים ובני אדם שאני לא יודע במה להתחיל. אתחיל בבוקר שלמחרת הגיענו ללובלין. לובלין היא עיר חשובה בפולין, שם נחתם האיחוד ההיסטורי בין פולין וליטה במאה השש-עשרה, שם ישבה הממשלה הקומוניסטית הזמנית עם התקדמותו של הצבא האדום לתוך פולין. היא חשובה אבל די קטנה, נחמדה, אבל לא מרשימה, לכל מקום הולכים ברגל.

בבוקר שלמחרת הגיענו ללובלין הלכנו כל "קבוצת יוסי דקר" ללשכתו של הארכיבישוף של לובלין, כעשר דקות הליכה מהמלון, שניהם במרכזה של לובלין.

עצם הרעיון שאני, שגדלתי בפולין הקומוניסטית, הקאתולית והאנטישמית , אפגש עם ארכיבישופ, נראה לי די הזוי, משל עמדתי להיפגש עם האימאם של טהרן. יוסי הפליג ברוחב ידיעותיו המדעיות ועמקות המחשבה של האיש רם המעלה (הביטוי הפולני שצץ בראשי הוא dygnitarz kościelny) ואומנם תחת הערך Józef Życiński מצאתי שבנוסף לתפקידו הכנסייתי הוא היה פילוסוף ופרופסור באקדמיה התיאולוגית של האפיפיור ברומא. יוסי דקר צפה לו עתיד מזהיר אבל בויקיפדיה כתוב שהוא נפטר ב-2011 וכנראה לא הספיק לממש את הבטחת הגדולה.

בפגישתנו לא הפגין הארכיבישוף עמקות פילוסופית. הפגישה הייתה קצרה – עם כל הכבוד ליוסי דקר יש לארכיבישופ עיסוקים נוספים – אבל הוא היה חביב מאד. בסיום הפגישה נעמדנו על פי הצעתו במעגל והחזקנו ידיים. הגם שלמגע ידו (אני עמדתי סמוך אליו) לא היה שום קסם, התחושה ההזויה של המעמד הזה נחרתה בזיכרוני וגם הונצחה כמובן בצילום.

Archbishop

אוחזים ידיים, משמאלי יוסי דקר, נויה אשתו, יעקב גרוסמן

האם אני זר כאן ?

השהות שלי בלובלין התאפיינה בדואליות של היותי ישראלי, אורח זר בארץ לא שלי, ובין העבר הפולני שלי, והזיקה העמוקה לתרבותה של ארץ שבה סיימתי את בית הספר היסודי. בניגוד לעברית, הפולנית אינה מתחדשת מדי יום ולבד ממונחים מודרניים כמו מחשב או עכבר, הפולנית שהייתה שפת ילדותי ושתוחזקה במשך כל השנים על ידי קריאה מזדמנת (ויבורך על כך האדון נויפלד מהפאסאז' באלנבי) שרתה אותי טוב מאד בביקור הזה בפולין, כמו גם בשני ביקורים נוספים שבאו בעקבותיו.

אני נכנס לחנות ספרים, שואל על ספרים של פאבל הילה, מחפש דיסקים של יאצק קצ'מרסקי והנה אני פולני מהרחוב, איש אינו מפנה אלי מבט סקרני, איש אינו שואל דבר. אני עובר את הצומת ברמזור אדום, אין מכונית ברדיוס קילומטר, ואני שם לב שאני היחידי שחוצה, הפולנים האמתיים מחכים בסבלונות ובנימוס.

אני פוגש אנשים, חלקם נחמדים מאד, אלה יש להם בדרך כלל איזו זיקה אלינו היהודים והישראלים ועל כך עוד בהמשך. כל האחרים מעוררים בי רגש חריף של זרות מוחלטת, אני ממש לא משלהם.

למרות שיוסי דקר דאג למלא את ימינו בפעילות היו גם חורים. אני מוצא את עצמי יושב על ספסל בפארק מול המלון ברחובה הראשי של לובלין, מזג האוויר ביוני פשוט נפלא והאור שכל כך מסנוור באותי בארץ הוא כאן הרבה יותר רך ומלטף. אני קורא עתון, Gazeta Wyborcza שנולד עם תנועת סולידריות ושעורכו במשך שנים הוא אדם מיכניק, אחת הדמויות הבולטות הקשורות בסולידריות, היום מבקר חריף של ממשלתה הימנית של פולין. באוזניות שעל ראשי גלן גולד מנגן סוויטות צרפתיות של באך, הדיסקים עם המוזיקה של באך (לאחרונה הוחלפו על ידי MP3 ) הם בני לוויה הכרחיים לנסיעותיי, הם עוזרים לי להירדם והם עוזרים לי להרגיש בבית גם כשאני ממש לא בבית. שלווה שורה בלבי, כמעט נירוונה, אלא שבפינות תודעתי מתחילים להיווצר זרעי האופל שמחכים לי.

In the Park

בפארק מול המלון במרכזה של לובלין

במחוזות האופל
כפי שכבר כתבתי הייתי מוותר על הביקורים במחנה ההשמדה בלז'ץ ומיידנק שיוסי דקר תכנן לנו, אלא שלעניין הנימוס האלמנטרי נוספה הזיקה שכבר נוצרה לקבוצה שהפכתי חלק ממנה והייתי מרגיש כמעט בוגד אלמלא נסעתי איתם.

בדיעבד אני לא מצטער שנסעתי.

כמו כל ישראלי בדורי ובוודאי ישראלי ממוצא פולני השואה היא מרכיב חשוב בחיי. בשואה נרצחו רבים מהאחים והאחיות של הורי וגם סבתי, אם אבי, שבניגוד לסבים האחרים שלי הייתה עוד בחיים בפרוץ המלחמה.

את המסקנות שלי מהאסון הזה של העולם היהודי ושל העולם כולו הסקתי כבר לפני שנים רבות ולא היה בנסיעה הזו ללובלין כדי לשנותן. אני אדם אוהב חיים ואני רואה באימוץ נרטיב השואה את אחת הטרגדיות של המפעל הציוני. נסיעת בני נוער למחנות המוות בפולין מצטיירת בעיני כסוג של עבודה זרה מודרנית והשימוש הציני שנעשה בסמלי השואה מחליא אותי.

למחנה בלז'ץ נסענו באוטובוס מלובלין. במשך כל הדרך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאת הדרך הזו בדיוק עברו כנראה אלפים מהקורבנות וכמעט הרגשתי כאילו אני אחד מהם, רועד ומתאמץ בכל כוחי לא לפרוץ בבכי.

אין כוונתי לספר את מה שראיתי ואת מה ששמעתי, הזוועה ידועה והחזרה עליה אינה תורמת דבר, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. כאשר ביקרנו במיידנק הממה אותי הקרבה בין המחנה לבתים הקטנים עם חלקות הירקות במבואותיה המזרחיים של לובלין.

Zamosc

הככר בזמוס'ץ', עיר שהייתה פעם די יהודית, בדרך בין בלז'ץ למיידנק

Robert Kuwałek

בבלז'ץ קיבל את פנינו רוברט קוולק, מנהל המוזיאון של מחנה בלז'ץ ושל מחנה מיידנק, מומחה מהמעלה הראשונה לתולדות השמדתם של היהודים במחנות בפולין.

רוברט הוא אחד מאותם פולנים שגרמו לי להתרגש, אדם שהעמיס על עצמו נושא קשה מנשוא. הוא מת בשנת 2014 והוא בן 48 בלבד, ואני לא בטוח אם עיסוקו הכמעט אובססיבי בהשמדתם של יהודי פולין לא תרם למותו, בנוסף לעישון הכבד ולעודף המשקל.

מאז פגש אותנו רוברט בבלז'ץ הוא התלווה אלינו במשך כמה ימים ואני ביליתי בשיחות אתו לא מעט. רוברט יזם מהלך מדהים – ילדים שגרים בכפרים שליד בלז'ץ ראיינו את הסבים שלהם שעוד נותרו בחיים והיו עדים למה שהתחולל שם.
סיפורים רבים שמענו מפיו, אחד יותר מחריד מהשני, כשהוא מספר אותם כאילו הוא מורה להיסטוריה בבית ספר (זה מה שהוא היה) ואנחנו דרוכים עד קצה גבול היכולת לשאת את מה ששומעים.

הנושא שעניין אותי במיוחד בשיחותי עם רוברט קשור לתופעת "חסידי אומות עולם", שרבים מהם פולנים. ישראלים רבים שהכרתי מאשימים את הפולנים בגורלם של יהודי פולין יותר מאשר הם מאשימים את הגרמנים, שוכחים שאף הפולנים היו קורבנות של הנאציזם ושהיעוד שייעד להם הרייך השלישי היה גורל של חוטבי עצים ושואבי מים והם היו נתונים בעת הכיבוש בדיכוי שלא היה מנת חלקם של עמים אחרים.

אני לא רוצה ללמד זכות על הפולנים, את האנטישמיות שלהם הכרתי היטב והרגשתי על בשרי בילדותי לא מעט, האנטישמיות וחוסר התוחלת שבהישארות בפולין של שנת 1957 ולא הציונות הם שגרמו להורי ולאחרים לנטוש את מה שנתפס על ידם כארץ מולדתם ולהעתיק את חייהם למחוזות רחוקים ומוזרים.

כל אחד מאתנו שהשואה היא חלק מחייו חשב לעצמו לא פעם איך הוא היה נוהג במצבים קיצוניים כמו שזימנה מלחמת העולם השנייה, האם גם אז היה נשאר בן אדם. אני לא משקיע במחשבות כאלה זמן רב, יותר מעניינת אותי השאלה איך מונעים מצבים כאלה בעתיד. אבל כשאני חושב על זה קשה לי לראות את עצמי עושה את מה שעשו חסידי אומות העולם האלה, הצילו בני אדם זרים תוך סיכון גבוה מאד של חייהם ולחיי ילדיהם.

אחרי שקראת את ספר הראיונות עם ולדיסלב ברטושבסקי, לשעבר שר חוץ בממשלות פולין בין 1999 ל-2001, חסיד אומות עולם ואזרח כבוד של ישראל, שפעל רבות להצלת יהודים בזמן המלחמה, תהיתי האם נכונות להקרבה כה גדולה קשורה באמונה הקאתולית.

רוברט קוולק חשב שממש לא ושהנכונות הזו תלויה במשהו מאד עמוק אצל אדם שמציל אחרים, דבר מה שאינו מאפשר לו להפנות את גבו לאדם שנתון בסכנת חיים וזקוק לעזרתו.

Robert

רוברט קוולק מספר לנו באיזביצה על מה שהתרחש שם

דליה אטלס

את שמה של דליה אטלס הכרתי כשלמדתי בטכניון בשנות השישים של המאה הקודמת ודליה הייתה המנצחת של תזמורת הטכניון, או אולי הייתה זאת מקהלת הטכניון, אני לא ניגנתי ולא שרתי.

דליה הגיעה ללובלין לנצח על התזמורת של לובלין ועל המקהלה של לודז'. נדמה לי שניגנו ושרו "לה טראוויאטה" ואני איני חסיד גדול של אופרות.

ערב קודם, אולי ערב אחר כך, או אולי היה זה בכלל בצהריים, אכלנו ביחד במסעדה, דליה, יוסי ואני.

באותה ארוחה נשברו אצלי שתי דעות קדומות שהיו מושרשות מזה שנים. האחת נגעה לעניין "המבינות ביין". אני שותה יין ואני יכול להבדיל בין יין ממש טוב ליין ברמה ד', אבל תמיד חשבתי שכל המשחק הזה סביב היין הוא עבודה בעיניים.
והנה יוסי דקר, שכאמור אוהב לאכול וגם לשתות, פורר את הדעה הקדומה הזו שהייתה לי. את זאת הוא עשה לא רק בהסברים מלומדים מה תפקידה של הטעימה המוקדמת וכיצד עושים אותה ומה משפיע על טעם היין, אלא אף הדגים יכולת מרשימה בפועל. כאשר ביקש איזה יין ניו-זילנדי מבציר מסוים והביאו לו בטעות יין מבציר אחר והוא ביקש בנימוס להביא לו את מה שביקש והמלצר התמלא התנצלויות.

לעומתו דליה אטלס שברה לי את דימוי הניצוח. תמיד חייתי בהרגשה שמלאכת נפנוף הידיים בזמן הקונצרט היא הצגה לקהל ואילו עבודתו האמתית של המנצח היא הכנת התזמורת כדי שזו תנגן כפי שהמנצח רוצה שתנגן.

לא, אמרה דליה, כבודה של ההכנה במקומה מונח, אבל מה שמבדיל בין מנצח בינוני למנצח דגול הם אותם "נפנופי ידיים", אקט מנהיגותי ממדרגה ראשונה. היא גם נתנה שתי דוגמאות קיצוניות, האחת של טוסקניני, שעל פי המסופר הצליח להביא תזמורת סטודנטים לביצוע מעולה של יצירה ללא כל הכנה מוקדמת והשנייה של מנצח ישראלי שאת שמו איני זוכר, שהיה מוזיקאי נפלא, אבל לא הצליח באישיותו להביא תזמורות טובות מעבר לבינוניות ופרש מהניצוח.
אגב, הקונצרט עצמו התקיים באולם הקונצרטים של לובלין, די סמוך לקניון של זיסר שנפתח באותו שבוע, חמש דקות מהמלון. עיר מאד קומפקטית לובלין.

Orchestra

דליה אטלס מנצחת על הקונצרט בלובלין, מתוך קול לובלין נובמבר 2007

ברטק

על פולין עובר בעשרים השנים האחרונות גל של אהבת יהודים, געגועים לתרומתם לצביונה של פולין, תחושה של חסר, התרפקות על עולם שנחרב, אפילו חיפוש שורשים יהודיים, כל זאת בלי שנעלמה האנטישמיות הפולנית הקלאסית, הגם שאין עוד יהודים בפולין.

אהבת יהודים הזאת מאפיינת בעיקר את החוגים הליברלים, סופרים, אומנים, עיתונאים, מה שמכונה בארצנו הקדושה בשמץ של זלזוז "האליטות". גם בפולין קיימת התופעה הזו של "האליטות" שמרוחקות מהפולניות השורשית, אצל הפולנים האליטות הן סתם, בלי התואר המכובד "אשכנזיות".

על עוצמת הרגש הפילושמי הזה ועל כנותו יכולתי ללמוד מקרוב מכמה אנשים מקסימים שפגשתי בלובלין.

אחד מהם הוא ברטק, צייר די ידוע בפולין, בעל סטודיו ברחובה הראשי של לובלין ועוד סטודיו בקאזימיז' דולני, שאיתו בילינו כמה שעות מרגשות.

נדרש לי חיפוש די עיקש במרחב הוירטואלי כדי לגלות שברטק הוא Bartłomiej Michałowski , שיש לו אתר אינטרנט שממנו אפשר ללמוד על הציורים שלו. ציור אינו נמנה על האמנויות שאליהן יש לי זיקה , הידע שלי על האמנות הפלסטית מתמצה במה שלמדתי מפי דב מדזיני בלימודי חובה הומניסטיים בטכניון ואיני לא נמנה על מבקרי מוזיאונים .

אחת מחברות הקבוצה שאליה הסתפחתי בלובלין הייתה הציירת הישראלית נטע אבידר, שאתה היה גם בנה ואם איני טועה כלתה. פתיחת תערוכת ליטוגרפיות של נטע בסטודיו בלובלין הייתה בין האירועים המרכזיים של אותו שבוע.

Neta Avidar

ברטק מגיש זר פרחים לנטע אבידר, מתוך האתר של תיאטרון NN שעליו עוד אספר

אחת מגולות הכותרת של השבוע הלובלינאי הבלתי נשכח הזה היה ביקורנו בסטודיו של ברטק בקאזימז' דולני, קאזימיז' תחתון, להבדיל מעיירה בעלת אותו שם שהפכה לשכונה של קרקוב.
קאזי'מיז' היא עיירה ציורית שבין שתי המלחמות תפקדה כעיירת ציירים.

בסטודיו שלו סיפר לנו ברטק על קאזימיז' ויהודיה, מעט על עצמו ועל היותו רבע יהודי מצד סבתו. על התמקדות ציוריו בעולם היהודי שאבד למדתי מהאתר שלו, שמות התערוכות מדברות בעד עצמן –"בדרך לבית הכנסת", "מדרוהוביץ' ללבוב, עיירות שנות העשרים" שהוצגו בפסטיבל ברונו שולץ (אחד הציורים של ברטק הוא "רחוב הקינמון" כשם ספרו של שולץ), "השטעטל – אבוד בזמן", ועוד רבים כמו אלה.

נטע אבידר ותעתועי הזיכרון

עם נטע אבידר לא הזדמן לי לדבר הרבה, בכל אופן אני לא זוכר הרבה. את חלקו הגדול של הסיפור המשפחתי שלה גיליתי בשיטוטי בעולם הוירטאולי בעת כתיבתו של פרק זיכרון זה , כאשר רציתי לאמת פרטים שונים כדי למנוע את ביזיונות תעתועי הזיכרון שלי. אפילו שמה של נטע השתבש במוחי ומשום מה זכרתי נטע אבירם.

קשה לי להאמין שלפחות חלק ממה שלמדתי מהאינטרנט לא שמעתי כשהיינו בבלז'ץ, במיידנק או בלובלין, אבל השבוע הזה היה כה עמוס טלטלות רגשיות שהסיפור של נטע נקבר כנראה בנבכי זכרוני, או אולי בכלל לא הגיע לשם, וכאשר נטע סיפרה, אם סיפרה, את הסיפור המשפחתי שלה, אני נעדרתי, או שהייתי נוכח בגופי ונעדר בנפשי.

כשאני נזכר בטלטלה שלי באותו שבוע בלובלין אני מתקשה להעלות על הדעת מה עבר אז על נטע אבידר. שלא כמוני, נטע אבידר התנהגה באיפוק רב מאד ואת עוצמת האיפוק אני יכול להעריך רק עכשיו, אחרי שנחשפתי לסיפור המשפחתי המלא שלה.

נטע אבידר מופיעה לפעמים גם בשם נטע אבידר-ז'יטומירסקי וכאשר ניסיתי להתחקות אחרי משפחת ז'יטומירסקי מלובלין עלה על המסך מיד דף הויקיפדיה של הניו ז'יטומירסקי. הניו היה ילד בן 9 כאשר הומת בתא הגזים של מיידנק בנובמבר 1942. הניו הפך בפולין לסמל של השואה, סיפור חייו הוא חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר, הצילום שלו מהווה חלק מהתערוכה הקבועה במיידנק והפרויקט "מכתבים להניו" מתקיים בלובלין מאז 2005 ביוזמת התיאטרון NN שכבר הוזכר ושעוד ידובר בו.

שמואל, אביו של הניו, היה ראש הסניף של "פועלי ציון" בלובלין הוא עמד בקשר עם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, מראשי מרד גיטו ורשה.
אמו של הניו, סבתו ושתי דודותיו הומתו בבלז'ץ במסגרת מבצע ריינהרד במרץ-אפריל 1942. ידוע שאביו שמואל שרד גם אחרי נובמבר 1943, כאשר מחוז לובלין הוכרז "נקי מיהודים". העיתוי המדויק והמקום של מותו אינו ידועים.

אחיו של שמואל, דודו של הניו, יהודה ז'יטומירסקי עלה לארץ ב-1937. נטע היא בתו.

בשיטוטי בעולם גיליתי גם את שירו של יובל אבידר משנת 2012 שנקרא "החזרה מבלז'ץ" שהופיע בקול לובלין, כתב עת של יוצאי לובלין שיוסי דקר מוציא כבר שנים רבות. נטע אבידר כותבת לא מעט בכתב עת זה.

Neta Avidar 2

נטע אבידר עם הצילום של הניו ז'יטומירסקי, מתוך האתר של תיטרון NN

סיפור אחר של נטע אבידר שאותו כן זכרתי קשור לביקור שלנו בקאזימיז', שם בסטודיו של ברטק. אחרי שברטק סיפר לנו על קז'ימיז', אחרי שלסטודיו נכנסו שתי בחורות מקסימות שהתברר שהן לקוחותיו של ברטק, ואנחנו התכוננו ללכת לתערוכה של ציירים יהודיים שציירו בפולין שבין שתי המלחמות, נטע סיפרה שלמשפחתה היה בית בקזימיז' והיא רוצה לראות את המקום, אם כי היא יודעת שהבית עצמו נהרס. לאחר בדיקה קצרה עם ברטק התברר שהמקום הוא אותו מקום בדיוק אליו אנחנו הולכים לראות את התערוכה.

Kazimierz

חברי הקבוצה בסטודיו של ברטק

התערוכה הייתה מרשימה מאד. אחרי התערוכה, בעודנו ישובים ליד שולחן העץ ואוכלים ארוחת צהרים טעימה בשמש המלטפת של קאזימיז', דנו איך אפשר להביא את התערוכה הזו לתצוגה בארץ, עוד יוזמה שככל הידוע לי לא התממשה.

ויטק ותיאטרון NN

ויטק הוא Witold Dąbrowski, עוד אוהב ישראל מושבע, עם קבלות. בעת ביקורנו בלובלין הוא היה גבר בן 46, אבל לפעמים נראה כנער, יש כאלה, אני מכיר מקרוב, אדם נוטה להתלהב, מלא רעיונות ויוזמות, גם מעשים.

הוא היה שותף להקמתו של תיאטרון NN , מוסד תרבותי-חינוכי חשוב ששוכן בשער גרוצקה Brama Grodzka, שתושביה המבוגרים של לובלין קראו לו גם שער היהודים Brama Żydowska.

תיאטרון NN הוקם בשנת 1990, כשנה אחרי נפילת ברלין, כאשר פולין התחילה את ההיסטוריה הפוסט קומוניסטית שלה, ע"י קבוצת צעירים שהשתתפו בעבר בתיאטרוני סטודנטים וחיפשו את דרכם בחיים . באותה עת שער גרוצקה ,שמחבר בין השכונה הנוצרית לשכונה היהודית שאינה קיימת עוד, היה מבנה הרוס מט ליפול שבקרבתו התגוררו גורמים פליליים.

ויטק סיפר לי שבנעוריו הוא תמה מה פתאום קוראים לשער "שער היהודים" והרי בלובלין לא היו כלל יהודים. לא היה לו שמץ של מושג על קהילת יהודי לובלין ועל השמדתה, והוא בוגר מערכת החינוך הפולנית מגן הילדים ועד האוניברסיטה.
הוא ושותפיו לדרך התחילו לשאול שאלות והיו מזועזעים ממה שגילו. הם החליטו להפוך את פעילותם בתיאטרון NN למרכז למידה, הנצחה וחינוך בנושאים שקשורים בקהילה היהודית של לובלין שמנתה לפני המלחמה כ-200 אלף איש והושמדה כמעט כולה.

התיאטרון הוא מוסד עצמאי ללא כוונת רווח. שיקום שער גרוצקה והסביבה בשנת 1994 נעשה על ידי הרשויות כאשר קבוצת תיאטרון NN משמשת כמנהלת הפרויקט.

אחת הפעילויות הבולטות של התיאטרון הם ביקורים של תלמידי בתי ספר וגם אירועים שונים שהתיאטרון יוזם ומארגן ושמטרתם להכיר לבני לובלין והסביבה את עברה היהודי של העיר.

ויטק ביקר בארץ כמה פעמים והוא נהנה לשיר שירים עבריים. הבטחתי לעצמי שאשלח לו דיסק אבל עברו שנים רבות ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. מי יודע, אולי יום אחד.

באחד הערבים נסענו לחגוג יום הולדת של העורכת של Gazeta Wyborcza בעיר לובלין, היא זו שדווחה בעיתון על הרצאתי בנושא החממות הטכנולוגיות. נסענו ונסענו בחושך עד שהגענו לאיזה בית פרטי, במקום שנראה כמו חור, אבל אי אפשר לדעת, היה לילה ואולי הייתה זו דווקא שכונת יוקרה. ביום ההולדת הזה היינו אנחנו, חברי הקבוצה הישראלית, האורחים העיקריים וויטק היה הרוח החיה בו. שתינו, אנחנו הישראלים קצת, הפולנים לא, סיפרנו סיפורים, שרנו שירים בעברית ובפולנית. פתאום חזרו אלי שירים שלא שמעתי מאז ילדותי, זכרתי את המילים והמנגינה, היה מרגש.

מהערב הזה זכורה לי במיוחד אישה צעירה אחת שהשתכרה לגמרי, ממש נמרחה על ויטק, הוא היה נבוך מאד וניסה בכישרון רב להרגיע אותה ולפחות לעצור את השתייה, אדם שיכור כל כך לא ראיתי מאז עלייתי לארץ.

כשסיפרתי לויטק שלא הצלחתי למצוא בכל פולין חנות להשכרת אופניים, הוא הציע לי את אופניו בפעם הבאה שאני מגיע ללובלין. גם את רוחב לבו זה טרם ניצלתי. מי יודע...

ניסיתי לקשר את ויטק עם אנשי מוזיאון לוחמי הגיטאות, אבל הניסיון לא עלה יפה, כנראה המוטיבציה של המעורבים לא הספיקה להתגבר על האינרציה.

Witek

ויטק (עומד) באחד האירועים של התיאטרון, מתוך אתר תיאטרון NN

טומק פיטראסיביץ', סיפור בתוך סיפור

טומק פטריסיבץ' הוא מייסדו של תיאטרון NN. לא פגשתי אותו מימי ולא הייתה לי כל כוונה לכתוב עליו. אלא שכתיבת פרק הזיכרונות הזה הופכת לסיפור בתוך סיפור ואני מרגיש את עצמי בעל כורחי כסופר שצריך למצוא דרך לשלב בין שני הסיפורים. בעודי כותב על סיפורה של נטע בקזימיז', כשאני מחפש באינטרנט פרטי אמות כדי לא לחטוא באי דיוקים, הוביל אותי החיפוש לכתבה בעיתון הארץ שהתפרסמה במרץ 2008 תחת הכותרת "מכתבים לילד יהודי מת" ואני מביא קטעים מכתבה זו:

"כמורה במקצועה הכינה אבידר-ז'יטומירסקי מצגת מהתצלומים שהיו ברשותה על חייו הקצרים של הניו, צירפה אליהם את חליפת המכתבים שהתנהלה במשך כארבע שנים בין אביה לאחיו ב-1939-1943, ושלחה ללובלין. אחת התמונות באלבום המאולתר צולמה ב-5 ביולי 1939, חודשיים לפני פרוץ המלחמה. הניו, ילד בן שש, עומד בפתח בניין (בנק פקאו היום), לבוש בבגדים חגיגיים, מחייך...

טומק פיטראסיביץ', בן 50, גדל בלובלין. לפני המלחמה היו שליש מאוכלוסיית העיר יהודים, אבל על היהודים או השואה מעולם לא דיברו בבית הוריו. חוץ מפעם אחת, בילדותו, הנושא הזה מעולם לא העסיק אותו. "בבית הספר היסודי הייתה לי מורה זקנה. יום אחד היא כעסה עלינו מאוד, וסיפרה שהיה בכפר שלה ילד בן תשע, שבזמן המלחמה חייל גרמני הוציא אותו מהבית והוביל לאורך הרחוב הראשי של הכפר עד ששיערו של הילד הלבין. היא סיפרה את הסיפור הדרמטי הזה כדי שנירגע...

הוא סיים תואר שני בפיסיקה תיאורטית והיה חבר בקבוצת תיאטרון סטודנטים אוונגרדי. הקבוצה עברה גלגולים שונים, עד שהתעצבה ב-1992 ועברה למשכנה הנוכחי בברמה גרודסקה, שער שעד תחילת המלחמה היה הגבול בין העיר הנוצרית שבין החומות לעיר היהודית, שהשתרעה סביב ארמון המלך, מצדו השני של השער. כאשר הוכנסו כל היהודים לגטו, הגרמנים פוצצו את כל הרובע היהודי וכיום, חוץ מבאר אחת, פנס רחוב אחד ושרידי אבנים, כמעט ולא נשאר ממנו דבר...

על חלק גדול מהשטח הוקם פארק. השער הוא מבנה רחב מימדים מימי הביניים, עם קשתות וגרמי מדרגות עולים ויורדים לכל הכיוונים. פיטראסיביץ', שהיה מנהל קבוצת התיאטרון, צירף אליו את ויטק דומברובסקי, מוסיקאי, וביחד הם חיפשו תכנים אמנותיים לתיאטרון. "שאלנו את עצמנו מה היה פה קודם, מי ישב במבנה הזה לפנינו, וככה התגלגלו הדברים עד שהגענו לזה שפעם ישבו כאן יהודים", אומר דומברובסקי...

ב-2001 הגיעו אליהם מישראל התמונות של הניו. "הן שכבו כאן ואף אחד לא ידע מה לעשות אתן", אומר פיטראסיביץ', "אבל פתאום היתה לי תחושה של התעלות ושליחות. הרבה שנים לא רציתי לעסוק בשואה. פתאום, כמו שלפעמים נהר עולה על גדותיו, הבנתי שאי אפשר עוד להתעלם מהשואה והרגשתי שאני מוכרח לעשות עם זה משהו...

לא מצבה אחת אלא שתיים הקים תיאטר NN: תערוכה במיידנק ופרויקט "מכתבים להניו", שמתקיים בלובלין זו השנה הרביעית ברציפות. התערוכה במיידנק, "אלמנטאז'" (מקראה ראשונה, בפולנית), מתקיימת בבלוק 53 ומוקדשת לילדים שהיו במחנה. "המלים הראשונות שילדים לומדים לכתוב הן אמא, אבא, בית, כלב, חתול", אומר דומברובסקי, "באלמנטאז' של מיידנק הם לומדים מלים כמו מסדר, קרמטוריום, בלוק, תא גזים, טרנספורט, מספר, מחנה וסלקציה"...

לפני שלוש שנים החליטו במרכז להתמקד בילד אחד, בהניו, כדי ליצור קונקרטיזציה לקורבן. הם פתחו אתר באינטרנט והוציאו לאור חוברת עם צילומים ששלחה אבידר-ז'יטומירסקי. קדמו לכך ימי עיון למורים ולאנשי חינוך, שלמדו את קורות חייו של הניו והקדישו לכך שיעורים מיוחדים. ביום השנה למרד גטו ורשה, ב-19 באפריל 2005, היום שבו מציינים את יום השואה בפולין, הוקמה בחזית בנק פקאו, המקום שבו צולמה תמונתו האחרונה של הניו, תיבת דואר מיוחדת למשלוח המכתבים להניו. רשויות הדואר התייחסו לתיבה כתיבה רגילה ונאלצו להתמודד עם שקים מלאים באלפי מכתבים שנשלחו בחזרה לשולחיהם. באותו יום נערך סיור רגלי בעקבות הכתובות שבהן התגורר הניו, כולל בגטו. היום הסתיים בתפילה חרישית ליד הפנס האחרון מהעיר היהודית...

מאז הפך הניו ז'יטומירסקי לאייקון של השואה לא רק בלובלין, אלא בפולין כולה. הוא היום חלק ממערכת החינוך הכללית..."

שארית הפליטה

מכל הסיפורים והמפגשים והביקורים הטעונים האלה החותם העז ביותר הטביע בי המפגש ברחוב לוברטובסקי, בבנין "ישיבת חכמי לובלין", מבנה שהוקם בשנת 1930 ונועד להשיב את עטרת העיר לובלין ליושנה (הניסוח לא שלי, לקוח מהערך "ישיבת חכמי לובלין", בויקיפדיה).

בשנת 2007 היה המבנה מוזנח מאד והתחילו בו עבודות שיפוץ. כדי שנוכל להיכנס היה צריך לאתר את בעל המפתחות, שבידיו היו גם מפתחות בית בעלמין היהודי לא רחוק משם.
בחדר שבו התכנסנו היו בנוסף לחברי הקבוצה שלנו כמה (פחות מעשרה) מבני קהילת לובלין של היום, אנשים שונים מאד האחד מהשני, שהמשותף היחידי ביניהם היה שהגורל התעלל בהם קשות.
האנשים גוללו את סיפורם ומאמץ רב נדרש מממני לא לפרוץ בבכי.

היה שם אחד, איש צנום ולא גבוה, מהנדס במקצועו, שמור היטב בהתחשב בגילו ובמה שעבר עליו, אבל אני כבר ידעתי שזה יכול להיות כך, דודתי שעברה את הזוועות, חיה יותר שנים ובשנותיה האחרונות נראתה טוב יותר מאשר אחיה ואחיותיה, שהיו צעירים ממנה ושנמלטו מהגרמנים לרוסיה ולא עברו שום דבר שהתקרב אפילו מעט למה שהיא עברה.

המהנדס הזה איבד את כל משפחתו בהיותו ילד בן שבע והוא שרד את כל המלחמה לבדו, כאשר הוא מתפרנס ממכירת סיגריות ועוד עיסוקים שהזדמנו לו.

פגשתי את האיש הזה אחר כך בפתיחה החגיגית של הקניון בלובלין ואתו אישה פולניה גדולה, בעלת פני איכרה פשוטה, זוג מוזר מאד, אולי היה לה חלק בהצלתו.

היה שם איש אחר, בשנות השבעים לחייו. הוא גדל כילד פולני רגיל בכפר מולדתו, אבל במשך כל חייו חש שאנשים מתייחסים אליו קצת אחרת ומדי פעם גם שמע את המילה ז'יד והוא לא ידע מה זה כי לא היו יהודים בכפרו.
בשלב כלשהו בחייו נודע לו שיש לו שורשים יהודיים, אני לא זוכר אם סבתא או סבא. עכשיו, הוא סיפר, הוא החליט להיות יהודי, להסתפח לקהילה היהודית ולעלות לארץ. לא היה לו שמץ של מושג על יהדות ועל הארץ, אבל הוא תמה למה לא עוזרים לו לעלות לארץ.

והייתה עוד אישה שנותרה לבדה כילדה קטנה שלא ידעה להגיד מי היא, מה שמה ומי היו הוריה.

והיו עוד סיפורים, אני לא ממש זוכר אותם, אני רק זוכר את הצמרמרות שאחזה בי כששמעתי אותם. יותר מאשר התלאות שעברו על אנשים אלה הכתה בי התלישות של האנשים שלא נתקלתי בכמוה מעולם, אני שנטוע עמוק בתוך המשפחה והקהילה והארץ שבה אני חי.

Kehila

המפגש בבניין "ישיבת חכמי לובלין", "המהנדס" עומד ומספר את סיפורו

לודמילה

לודמילה היא האחרונה בדמויות הצבעוניות שעליהן אני מספר בחיבור זה, לא ממש שייכת וקשורה לכל הסיפור הזה שרוח השואה מרחפת מעליו, שייכת יותר לצדדים המוארים של השבוע שלי בלובלין, והיו רבים כאלה.
לודמילה , או אולי שמה אחר, אפילו באמצעות נפלאות האינטרנט לא הצלחתי לוודא, היא אישה קאתולית נאה מאירת פנים. היא נראתה לי ארבעים פלוס, אבל היא הייתה כנראה מבוגרת הרבה יותר, כשנפגשנו בלובלין היו לה שישה או אולי תשעה ילדים, אני כבר לא זוכר, ממש לא ראו עליה.

בעלה (רומאן?) הוא איש רדיו בכיר והם שהו בארץ קרוב לעשר שנים כנציגי הרדיו הפולני.

מפיה זכיתי לשמוע דעה חיובית על הארץ, החיים בה ואנשיה, דברים שנאמרו בתום לב ולא הייתה בהם כל כוונה למצוא חן . היא אהבה מאד את השהות בארץ, במיוחד התרשמה מחייהם של שאנשים מבוגרים, יוצאים ביאכטה למסע באיי יוון או משחקים טניס, נהנים מחייהם. הדבר הזכיר לי את המורה שלי לערבית מסכנין, אליאס אליאס שמו, שהתפלא שבגיל שישים אני נוסע לסין, רוכב על אופניים ולומד שפה. אביו, אמר לי, לא יותר מבוגר ממני, אבל אצלם בגיל הזה רק מגלגלים את חרוזי המסבחה.

עם לודמילה ובעלה ישבנו בארוחה באחד מבתי המלון בעיר, הוטל אירופה, אם איני טועה. כנראה הייתה זו מסעדת צמרת, מסעדות אחרות לא זוכות לביקוריו של יוסי דקר, איש מבין באוכל וביין, מבין ולא מתנזר מהם, בארוחה הזאת הוא הפגין את יכולתי בזיהוי שנת הבציר של יין ניו-זילנדי, אלמלא ראיתי במו עיני לא הייתי מאמין.

אני לא זוכר מי עוד השתתף בארוחה הזו, מי מהישראלים, אילו פולנים אחרים, ייתכן שהייתה זו ארוחת הפרידה שלנו. היה זה מאותם המקרים המעטים בחיי שבהם אני זוכה לקבל דיווידנד קטן על השקעתי הגדולה בלימוד שפות, לא הייתי ממליץ על עצמי כיועץ השקעות לאיש, ממש לא.

שפת השיחה הכללית הייתה אנגלית. לודמילה דיברה פולנית וגם עברית בסיסית, אני הייתי היחידי ששלט בכל השפות וכמו בסיטואציות דומות לפני ואחרי נהניתי מזה מאד.

Ludmila

לודמילה ביני לבין יוסי דקר במסעדת המלון

מעין אפילוג

היו בשבוע ההוא בלובלין עוד אירועים ועוד סיפורים. הייתה פתיחה חגיגית של "הקניון הראשון בדרום מזרח פולין" שנבנה ע"י מוטי זיסר, או אולי טייקון אחר, הם היו אז בשיא כוחם. בפתיחה השתתפו "שמנה וסלתה", שם הוצגתי בפני ראש העיר וגם פגשתי כמה מיודעים, את ברטק למשל.

 
Kanyon

קבלת הפנים לרגל פתיחת הקניון בלובלין, ברטק בחזית

היו עוד סיפורים קשים ומרגשים מפי חברי הקבוצה. אני לא זוכר פרטים וגם עומס ההיזכרות מתחיל לתת בי את אותותיו.

היה גם קוריוז משעשע. באחת הנסיעות שלנו ראיתי שהעיירה קרס'ניק, בה נולדה אמי, והעיירה זקליקוב, בה נולדה אמה של גיסתי mi querida cuñada, ממש ממש קרובות זו לזו ואנחנו לא ידענו.

מרעיון החממה הטכנולוגית בלובלין לא יצא דבר ולא הופתעתי מכך. היו כמה אזכורים בעיתונות המקומית, היו כמה טוקבקים, מהם אחד בעל נימה אנטישמית בוטה "למה צריך להביא יהודי מפלסטינה ללמד אותנו..."

לסיפור שלי בלובלין היה המשך. יוסי דקר התקשר אלי כמה פעמים לבדוק אם אני עדיין מוכן לסייע ובשנת 2010 הוזמנתי לבוא ללובלין להשתתף בכנס שנושאו פיתוח דרום מזרח פולין. הוקצו לי עשר דקות להרצאה, אחרי שלחצתי קיבלתי עשרים.
בפועל נמשכה ההרצאה חמש דקות בלבד. ההרצאה נקטעה אחרי כמה מילות פתיחה שלי כי למקום הגיע מי שהיה בעבר סגן ראש העיר (נפגשתי אתו אז) ועכשיו שימש כשר בממשלת פולין ופוניתי מהבמה בבהילות כדי שהוא יוכל לשאת את דברו.

ביליתי שבוע ימים בלובלין על חשבון משלם המיסים הפולני כדי לדבר חמש דקות על נושא שלא עניין איש. תהיתי למה. הדבר התברר לי לאחר שחזרתי לארץ והתבקשתי על ידי מארחי הפולנים לכתוב מאמר לחוברת של הכנס שנקראה "הכנס הבינלאומי לפיתוח דרום מזרח פולין". אני הייתי הבינלאומי.

האפיזודה הזו מלמדת כמה דברים על "דרום מזרח פולין" של שנת 2007 ואולי על פולין כולה ולא רק ב-2007.

לסיום פרק זיכרונות זה –למי שירצה להשלים מידע וגם לקרוא התרשמויות של אנשים אחרים שנטלו חלק באותו ביקור הנה כמה לינקים שקשורים לביקור בלובלין.

תיאטרון NN
"קול לובלין" על הסיור בלובלין ביוני 2007
"מכתבים לילד יהודי מת", עיתון הארץ
הניו ז'יטומירסקי, ויקיפדיה

האתר של ברטק