יום ו', ה-19 באוגוסט 2016

לילה בחוף אכזיב

הבוקר אני חונה בחניה של חוף אכזיב, ליד השלט "חניה רק לאורחי הגן", ברגע זה הפכתי לאורח חשוב של הגן. שוב שכחתי משהו, הפעם זה בקבוק המים, בלי מים זאת בעיה, אפילו מוקדם בבוקר. למזלי אני מוצא בקבוקון מים זרוק במכונית, יש בו עוד כמה לגימות, אפשר יהיה למלא בתחנת דלק.

חוף אכזיב הוא לא רק שם של מקום, הוא קודם כל הלך רוח רומנטי, שהונצח בשירה של שלישית גשר הירקון

הרוח והחושך והמים
זוכרים מליל אתמול את צעדך
הקצף שמחה את עקבותייך
יודע שהיית כאן לבדך...

לראשונה הזדמנתי לחוף אכזיב כשנה אחרי שחרורי מהצבא, באחד מחודשי האביב של 1970. התקופה היא שלהי תקופת "הביטניקים, מרד הסטודנטים, החיפושיות, המריחואנה". אני לא הייתי חלק מתרבות זו, לא גידלתי שער ארוך, לא מרדתי במוסכמות, מעולם לא עישנתי מריחואנה. מגיל צעיר יש בי רתיעה משחייה עם הזרם, ספקנות מוצקה מול "אמיתות ברורות", שהן פעמים רבות אופנות חולפות. אני מעדיף לגבש עמדה עצמאית ולשאת בתוצאות, אם צריך. אני מאמין למראה עיני ולהיגיון הבריא יותר מאשר לכתוב בעיתון, בעבודת דוקטורט או בספר עב קרס, תכונה שמעצבנת לפעמים גם את הקרובים לי.

אם זכרוני אינו מטעני ביליתי את הלילה בחוף אכזיב בניסיונות לא מוצלחים להרדם, בעיקר בגלל המכוניות שהגיעו בכל שעה והאירו עלי בפנסיהן, אולי גם בגלל הייתושים. את הלילה הזה אני זוכר מאד במעומעם, אני לא מצליח להיזכר מי עוד היה שם בחוף איכזיב, אולי רעיתי, אולי החבורה של צביקה גנישר שאתה ביליתי אחר כך בחוף הכינרת, נמחק ולא מצליח לחזור לתודעה כתמונה חדה.

Medinat Achziv

מדינת אכזיב

ראש הנקרה

אני יוצא לדרך בכביש הפנימי שבו הבחנתי אתמול, בדרכי חזרה מלימן. אוהלים על החוף, רצים של בוקר, שתי ילדות עושות תחרות ריצה, מחייכות אלי חיוך של נצחון. אני מגיע לשמורת הטבע של ראש הנקרה, רואה רק דייגים, מגיע לכניסה הדרומית של מנהרת הרכבת שהובילה לבירות ועברה דרך ראש הנקרה, בכל מקום שלטים "שטח צבאי, אסור לצלם", מול החוף ספינת חיל הים שומרת עלי, הגבול זה כאן. אני שומע קריאות מואזין קרובות, כאילו אני בביתי ושומע את כבול מול הבית. כאן בראש הנקרה רואים רק הר, הקריאות הן כנראה מאזור נקודה, מעבר לגבול.

פעמים רבות ביקרתי בנקרות, אחת האטרקציות המעטות באזורנו, פעם אחרונה עם שלוש הנכדות הגדולות, יגיע גם תורם של האחרים.

לראשונה היינו כאן עם בועז ואניטה, שתי משפחות צעירות עם ילדים קטנים, בועז שרת אז כרופא צבאי באחת היחידות בצפון, הם גרו בראש הנקרה. אניטה הייתה חברתה לכיתה של רעייתי, אני הכרתי אותה ועת בועז כשגרנו בבית הורי רעייתי בתל-גנים, בועז ואניטה גרו בגבעתיים. בועז ואניטה התחתנו אצלנו בחצר בתל-גנים, גם אנחנו התחתנו שם שנתיים קודם לכן.

כמו שקורה פעמים רבות בארצנו הקטנה חוטים רבים מחברים ביננו ובין בועז ואניטה. התברר לי שאמה של אניטה הייתה הגגנת שלי בגן הילדים היהודי בלודז', הייתי בו זמן קצר, לא התאים לי להיות בגן ילדים. אני זוכר גן ילדים נוסף, ממנו ברחתי, אני רציתי רק את אמא, מהגן היהודי אני זוכר רק את השיר "ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו", זה לא זכרון ישיר, אלא זכרון של זכרון או אולי בכלל המצאה. אפרים מלץ, שלמד אתי באותה כיתה בבת-ים, היום פרופסור, מי היה מאמין, הוא עלה מלודז' בתחילת שנות החמישים, כמה שנים לפני, אביו עבד עם אבי בקואופרטיב גביאזדה (כוכב) והנה למדתי מפי אניטה שגם אפרים, פרויקה קראנו לו בכיתה, גם לו היה עבר בגן הילדים של אמה. הייתי יכול להמשיך עם החוטים והקשרים עו ועוד, חברים משותפים, חברים של חברים, פקעת שלמה יש לנו פה.

תקופה קצרה היו הקשרים שלנו עם בועז ואניטה אינטנסיביים, אחר כך המרחק הפיזי הפך את המפגשים לדי נדירים. אניטה ובועז הצליחו מאד בחייהם המקצועיים, אניטה הייתה מחלוצות הטיפול בהפרעות בדיבור, היגיעה למעמד בכיר בתל-השומר. בועז היה שנים רבות רופא צבאי, היה רופא של "היחידה", את המונח הזה השגור כיום בפי כל שמעתי לראשונה מבועז, יוני נתניהו פיקד אז על היחידה.  אחר כך היה בועז כמעט קצין רפואה ראשי ובמשך שנים רבות היה ממלא מקום מנכ"ל משרד הבריאות, ראיתי אותו כמה פעמים בטלוויזיה מרגיע את הציבור בפרשה זו או אחרת, נראה מאד משכנע.

לפני כמה שנים בילינו סוף שבוע אצלם ביבנה. בועז הזמין אותי לרכיבה בחבל אדולם, בביתם פגשנו את ארבעת ילדיהם, מאד נהנינו. אחר כך היה ביקור גומלין, בועז הביא את חבריו לרכב בסינגל משגב, שנפתח זמן קצר קודם לכן, אניטה גם הגיעה. אני אכזבתי אותם קצת, המסלול שבחרתי לא כלל את הסינגל, הם הגיעו פעם נוספת בשביל הסינגל.

אנחנו תמיד אוהבים לפגוש את אניטה ובועז, זה קורה מעט מדי, לא הכל אפשרי בחיים, אובדן קשר עם חברים הוא מחיר כבד על רצוננו לחיות ביישוב כפרי בגליל.

Boaz

עם בועז ואניטה בראש הנקרה, 1978, אני תוהה מי זו מימין

בצת

אני עולה על דרך עפר שעוקפת את הקיבוץ מדרום, שטחים חקלאיים, בעיקר בננות, מולי אני רואה את אזור התעשייה של שלומי, אני לא מתגעגע לביריונים שבהם נתקלתי שם בפעם, אני רוצה לצאת מול בצת, אבל גדר מפרידה ביני ובין הכביש, אני ממישך מזרחה, מן הסתם אמצא דרך לצאת, אבל אז הגדר פונה צפונה ואין לי ברירה אלא לחזור ולחפש מקום שבו אוכל לעבור. אני מוצא מקום אפשרי, הגדר הזו די מצ'וקמקת, אני מעביר מעליה את האופניים, זה קשה מאד, פרקי הידיים שלי עדיין לא מתפקדים כמו שצריך, להם גלעד עוד לא עזר. גם הירידה לתעלה והעלייה לכביש הולכים קשה, פעם זה היה piece of cake.

אני קורא בכניסה "בצת, המושב נוסד ב-1949", בתודעה שלי בצת קשורה לדמותו של משה אלכביר, אלכביר קראנו לו, הוא גר בנהריה, גיסי לעתיד נהג להקניט אותו, אתה יקה, רק מתחזה לעירקי, כולם בנהריה יקים. אמו של אלכביר הייתה מלבנון, אשה מקסימה אם אני זוכר נכון, היו לו יחסים מיוחדים אתה, הזכירו לי קצת את את היחסים עם אמו של חברי מהתיכון אורי רוזנטל, עוד טיפוס. אלכביר היה הראשון שחשף אותי לנפלאות הגליל המערבי, אחת מהן הייתה פגישה עם ערבם מבצת, היו שם כמה בתים מחוץ למושב, מהתקופה שלפני בצת היהודית, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני פוגש ערבים פנים אל בפנים, עד אז זה היה רק מושג ערטילאי, בשימוש צבאי או בויכוחים פוליטיים, עוד בתיכון בבת-ים הייתי באגף השמאלי, הכל אצלי השתנה, זה לא.

אני עובר את בצת לאורכה, לא משהו לספר עליו בבית, אני מגיע לגדר, שוב גדר, הפעם תקנית, גדרות יהודה שחברו עם מרצפות אקרשטיין לכסות את הארץ לאורכה ולרוחבה. אני מתלבט אם לפנות מזרחה או מערבה, אני בוחר במערב, צריך כבר למשוך לכיוון החניה. אתה רוכב ולפעמים אתה כבר לא יודע אם אתה בתוך הגדר או מחוצה לה, לא היה ברור לי כבר איפה אני בתוך כל הגדרות האלה. בדרך עברתי שלט שהצביע על כך שהיה שם פעם שדה תעופה של צבא בריטי, אני רואה שטח מישורי לא מעובד, אולי מתחתיו נותרו עוד המסלולים. אחר כך אני רואה מיכלים בצורת גליל, הובלה אקולוגית, כתוב עליהם , אחר כך אני קורא שהם מיועדים לנבלות של עופות בלבד. אני הולך ומתברבר עד שאני מחליט לרדת לאפיק של ואדי צר, מסתבר שזה נחל בצת, צורה להם לנחלי ארצנו, נחל בצת נראה כאילו לא ראה מים שנים רבות.

Elkabir

עם משה אלכביר, גליל מערבי, 1969

הפסל

אני עולה על הכביש ואחר כך לכביש הפנימי, במקום שתי הילדות רצות שם עכשיו אם ובתה, או אולי הן אחיות, האוהלים עדיין שם. אני חולף על פני הפסל של תומרקין, שנים לא ראיתי אותו והשבוע כמה פעמים, אני צריך לנטוש את האזור הזה והכביש שנמאס עלי והכביש שנמאס עלי, גם את הפסל, אני עוד אקבל ממנו הרעלת חלודה.

ממש לפני החניה השלט עם המילים אלי ורינה אביבי, אכזיב, מוזיאון, בית, מדינה, אני לא זוכר באיזה סדר בדיוק. מדינת אכזיב של אלי אביב היא סמל התקופה, הוא רצה לנהל משא ומתן עם גולדה על הסכם סחר, כנראה תנועה חופשית של סמים, גולדה לא הייתה מוכנה להיפגש איתו, גם עם סאדאת לא, אשה קשוחה מאד גולדה, עוד לפני טאצ'ר, על הפנתרים היא אמרה שהם לא נחמדים, על הפלסטינאים שאין דבר כזה, גם היא פלסיטינאית, ביוקר ביוקר עלתה לנו קשיחותה. בה ובדיין היה צריך לתלות את מלחמת יום כיפור ולא בגנרלים, לא שהם פטורים מהאחריות, אבל בכשלון הזה הם הש"ג המטפורי.

אני רואה הרבה שלטים של "וילה בחוף אכזיב", אני לא יודע בדיוק במה מדובר. בעודי כותב פרק זכרון זה אני לומד קצת על הפרויקט זה מהאינטרנט. אני לא מצליח להבין איפה בדיוק הוא ממוקם, כנראה ממערב לאזור התעשייה שבו רכבתי אתמול או שלשום, צפונית למפעל האסבסט.

לא משנים הפרטים, ברור לי שזה עוד פרויקט נדל"ן מדכא שייטיב עם עם אלה שיש להם על חשבון שטח פתוח קרוב לים שאפשר לפתח לטובת כלל הציבור. צריך לקוות שלפחות יעמדו בהבטחות שבזכות השכונה תפותח גם רצועת החוף והטיילת היפה של נהריה תגיע גם לכאן.

בחוף התמרים ילדים על חסקה, גם האבות , מנסים לתפוס גלים, לא בהצלחה מרובה, בשביל לתפוס גלים צריך גם גלים מתאימים וגם לדעת איך עושים את זה. שלא כמו כמה מחברי מבת-ים אני עצמי לא הצלחתי לתפוס גלים כמו שצריך, אולי הגעתי לזה בגיל מבוגר מדי.

Vila Achziv

פרויקט הנדל"ן המתוכנן בחוף אכזיב