יום ה', ה-17 באוגוסט 2016

צעדים ראשונים

הבוקר בוקע מהרמקולים שלי במכונית קולו של הנריקו מסיאס, פעם זלזלתי בו, גם אני נדבקתי מעט בסנוביות הצרפתית, הוא רגליים שחורות, עם השנים למדתי לאהוב כמה משיריו. הקול שלי מעלה בזכרוני את ברונק, חברי הקרוב אחרי שעליתי לארץ. לא זכיתי שיהיו לי חברים קרובים רבים בחיי, יש לי יותר כמיהה לחברות קרובה מאשר חברים בפועל, כנראה בי האשם, לא עם כל אחד אני יוצר קשר נפשי עמוק.

אני לא זוכר בדיוק מתי ואיך הכרנו, מן הסתם באיזו מסיבת ריקודים של "הפולנים". אחרי כמה חודשים בכיתה ט', כנראה די הרבה, כי ניסיתי לארגן טיול אופניים עם חברים מהכיתה, כנראה הייתי כבר די מעורה, ואני זוכר את ברונק מביע ספקנות בקשר לטיול הזה. הוא צדק, ככל שמועד הטיול התקרב התמעט מספר המשתתפים בו, לכל אחד הייתה סיבה טובה, האמא חולה, הסבתא גוססת, למגיפה של ממש גרם הטיול שלי. ברונק ריחם עלי, והתנדב לצאת אתי במקום חבר המבריזים הזה, אצלו לא היה צורך בהכנות ארוכות וגם לא באישורים, בן חמש-עשרה הוא כבר עבד כטכנאי קרור במשרה מלאה, אצל הוריו הפרנסה קדמה להשכלה, גם לא היה להם זמן לפקח עליו וחוק חינוך חובה טרם נחקק. החלטנו לרכב לבאר שבע, הדודים שלי גרו שם, גם בני הדודים. לא היה סיכוי שהורי ירשו לי טיול כזה, נזקקתי לסיפור כיסוי, הסיפור היה שאנחנו נוסעים ליענקלה שגר אז בקיבוץ גבעת השלושה, הוא היה חבר מהעיירה Bielawa של נחום שניידרמן, שכן וחבר, שנים רבות חי בקליפורניה, היה מומחה לחיפושי נפט והגיע לעמדה די בכירה בשברון, אספר גם עליו.

יצאנו ביום שישי בבוקר וחזרנו במוצאי שבת. הכבישים היו אז די ריקים, פה ושם עברה מכונית, מי היה מעז היום לרכב לבאר-שבע על  הכביש . מדי פעם נחנו בצידי הדרך, מתחת לעצי האיקליפטוס, הוצאנו סנדביצ'ים, ברונק הוציא גם חפיסת קלפים , אני לא זוכר מה שיחקנו, הכרנו משחקים רבים, אולי שישים ושש, אולי פוקר, הידידות בינינו התחשלה במשחקי קלפים וטניס שולחן רבים מספור, שיחקנו במועדון מפ"ם בבת-ים, הייתי מקורב וקיבלתי את המפתחות של המועדון.

הגענו לבאר שבע עם ערב, ראינו נערה בגילנו, שאלנו אותה על הדודים שלנו, שיכון ד' בבאר-שבע היה אז די קטן,  במקרה נפלנו על אחותו של שמעון, חבר של בת-דודתי רחל (במלעיל), היא רעיה (במלעיל), היא רגינקה, תלוי מי מדבר עלי ותלוי מתי, אצל בן-דודי מוריס, שלא חי אף פעם בארץ, כולנו עדיין דורקה ומרילקה ורגינקה. כשרחל הגיעה לפרקה הם נשאו, רחל ושמעון, בגיל עשרים ושלוש היא כבר היתה אלמנה עם תינוקת בבטן. אותה אחות של שמעון, שאת שמה איני זוכר, גילתה לנו שאנחנו עומדים ממש ליד הקיוסק של הדוד יוסף, הוא יוז'יק והיא לוותה אותנו לביתה של דודתי. ההפתעה והשמחה היו גדולות, לדודה ציפורה (היא צס'יה, לגם לאמי קראו ככה, אבל היא הפכה לסבתא צביה) נעתקה הנשימה, והיתה שם גם בת-דודתי מרילקה, בשלוש שנים גדולה ממני ומרגינקה, תמיד מלאת שמחת חיים, בת ששים נפטרה מסרטן.

כשחזרנו הביתה חטפתי על הראש, אחרי שההוריו של נחום גילו שבאותה שבת יענקלה בכלל לא היה בקיבוץ, נחום חשף את האמת. אני מתאר לעצמי היום את הדאגה שגרמתי אז, אמי הייתה דאגנית מטבעה, לא היו לנו אז טלפונים בבתים, לא הייתה להם שום דרך לברר מה קורה איתנו. אני שואל את עצמי איך הייתי אני מגיב אילו אחד מילדי עולל לי כדבר הזה. אני לא זוכר שום עונש, איפה מוצאים הורים כאלה.

Bronek0

בחוף הים בבת-ים: ברונק במרכז, בידיים שלו מנדי ואני

בשבחה של חברות

היום אני חונה במזרח נהריה, נחוש בדעתי להגיע לראש הנקרה, לא בחירה מוצלחת, גם בחמש וחצי בבוקר אני חוסם קצת את הכביש כשאני שולף את האופניים מהרכב, תודה רבה אומר לי באירוניה נהג המיניבוס שצריך להסיע פועלים לעבודה. אני רואה שבקבוק המים כמעט ריק, חוזר לכביש הראשי ולא רואה תחנת דלק קרובה, מתחילה לרכב צפונה על הכביש הראשי, בסוף מוותר על המים וחותך ימינה, לתוך שכונותיה הצפון מזרחיות של נהריה. כאן חי זאב עם כבש, מצד אחד וילות מפוארות, המילה האחרונה בבנה ביתך, ולא רחוק מהן שיכונים ופחונים שכמוהם לא ראיתי מאז שדודה חנה גרה בעזרה ובצרון, רמת אליהו של היום.

מתברר לי שגם נהריה מגודרת,אני מוצא פרצה בגדר והופ, אני בשדות, באויר הפתוח, בפסטורליה של הבוקר. אין מזל, גם פה יש גדרות, גם היום לא אגיע לראש הנקרה. אני מוותר על התוכנית המקורית להגיע לחוף התמרים ושוב שוחה בשבי ציון, שחייה קצרה יחסית, הזרוע שלי מתפקדת טוב בחתירה, השבח לגלעד. כשאני יוצא מהמים אני שומע שתי גברות מדברות פולנית, מי יכול לדבר פה פולנית, תיירות, נשות אנשי האום, אולי עוזרות בית כמו שיש לאחותי?

קשר נפשי כמו שהיה לי עם ברונק היה לי רק עם עוד חבר אחד, עם פעלעק טרם עלייתי ארצה, היינו חברים קרובים מגיל שנה וחצי, הוא עוד יזכה לפרק זיכרון משלו. גלגלתי בראשי מילים שונות ולא מצאתי בשום שפה שאני מכיר מילה שתואמת את מערכת היחסים הזו. המילה "חבר" שבה משתמשים בדרך כלל שחוקה מדי, יש לה שדה סמנטי רחב, אני יכול להיות גם חבר בקופת חולים, ואם יש לי חברה, ואני חבר שלה, אז מדובר על זוגיות בטרם נישואים. גם המילה ידיד לא מתאימה, יש לה קונוטציה קצת פומפוזית, "הידיד" הוא וינגייט, אשה אומרת על גבר שהוא ידיד כדי להדגיש שהוא לא חבר שלה, כלומר לא בן-זוג. רע היא מילה לימי זיכרון, רעיה זה כבר משהו אחר, בת-זוג לחיים, רעיתי עדיפה עלי מאשתי, אין בה סימני בעלות, לפעמים אני משתמש בזוגתי, אבל זוגתי משדרת רוח מבודחת כלשהו. הקרוב ביותר הוא חברי-כאח לי, ספרותי לאללה.

המשחק בשדות סמנטיים מוצא חן בעיני, מדהים עד איפה אפשר להגיע עם זה, קחו למשל את המילה לרצות, שבאנגלית היא want, בצרפתית vouloir או  desirer (שהיא גם להתאוות ל:) ובספרדית   querer (שהיא גם לאהוב), אם מסתכלים על הנפעל אז wanted באנגלית היא מבוקש, ו-querido בספרדית אהוב או יקר, לא קרוב אפילו לרצוי, כמו בעברית. לאנשים שגדלו בשפה אחת העניין הזה של שדות סמנטיים לגמרי לא ברור, העולים מרוסיה למשל לא יכלו להבין איך אין התאמה חד-ערכית בין מילה שפה אחת למילה בשפה אחרת, הרבה פעמים לא האמינו לי, היו בטוחים שאני מחפה על חולשותיה של השפה העברית, פשוט חסרות לנו מילים, מה לשפת המדבר הפרימיטיבית הזו ולרוסית, העשירה והנאצלת בשפות. המוניטין של הרוסית בארצנו לא משהו, זה לא השפה של פושקין ולרמונוטוב, זו השפה של הפוליטביורו שתמך באויבים שלנו והגלה ציונים לסיביר, והשפה של הקופאיות בסופר שאחנו קולטים בארץ, משהו בין רומנית לאמהרית.

Bronek2

הטיול בגליל העליון בקיץ ביוני 1966, משמאל לימין" משה איזנמן, אני, ברונק, חיים וייס, מנדי

"החברה"

ברונק ואני היינו חלק מה-"חברה", חבורה שנפגשה בימי שישי באחד הבתים, לרוב אצל ברונק, או בעצם אצל אחותו שרה, גדולה ממנו בכמה שנים, רקדנו שם ריקודים סלונים, סלו, טנגו, אולי ולס. ל-"החברה" היה צביון "פולני" ברור, אבל הפולניות דהתה מהר, הצטרפו לחבורה אחרים, אולי גם הם עלו מפולין, אבל שנים קודם לכן, העברית הפכה די מהר לשפה השלטת. רצינו להשתלב להשתלב ולא להתבדל וזה די הצליח, כמה מ-"החברה" נפגשים עד היום בקביעות, משחקים קלפים על המרפסת כמו הוריהם, אלה גם אלה יצאו הישר משירה של חווה אלברשטיין, או אולי נכנסו אליו דווקא. ב-"חברה" שלנו שיחקנו פוקר, ברונק ואני היינו בעלי פני פוקר, גרשון תמיד הפסיד, יכולת לראות על הפנים שלו שקיבל קלף טוב, שנים אחרי זה הזכיות האלה בפוקר עזרו לי לממן את לימודי בטכניון, לא היו ייסורי מצפון, גרשון יכול היה להרשות לעצמו להפסיד, בגיל צעיר הוא נכנס לבית הדפוס של אבא שלו, במונחים שלנו הוא היה מיליונר.

מבסגרת הזו של "החברה" לברונק ולי היו יחסים מיוחדים, אני חושב שגם היינו קצת אוטסיידרים לרוח "החברה". לא כל "החברה" היו לטעמי, כמה אחדים ממש לא, ואני לא אוהב להיות עם אנשים שאני לא אוהב, גם ברונק ככה, לי גם הייתה קבוצת ייחוס הולכת ומתחזקת, החברים מהכיתה. אני זוכר אפיזודה מהבחירות של 1959, ברונק ואני מדביקים כרזות של מפ"ם, לא מטעמים אידאולוגים, שילמו לנו לא רע, שוטר עוצר אותנו, כי הדבקנו במקומות שלא היינו אמורים להדביק בהם. עשינו את עצמנו לא מבינים את השוטר, קשקשנו משהו בפולנית, עברה שם חבורה מהכיתה שלי, הם היו בסדר, הבינו את העניין ולא קלקלו לנו.

בכיתה י' רכבנו לירושלים, הפעם בידיעת ההורים. חוץ ממני וברונק רכב גם סאשה, הוא למד אתי באותה כיתה בלודז', אבל לא היינו קרובים, הוא גם עם אמו בג'זי כהן בחולון, עבד ופירנס, טיפוס די מוזר, אני בוקשי זוכר אותו. הרכיבה נמשכה שלושה ימים, גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור ישנו אצל דודה נחמה, היא נצ'ה, בבית שמש, הגורל התעלל בה כהוגן, גם לפני כן וגם אחרי כן. בירידה מהקסטל לסאשה הלכו הבלמים, אני לא מבין איך הוא הצליח להגיע.

Bronek1

בנחל דן, משמאל לימין: ברונק, אני, חיים, מוישה

 סוף הסיפור

עם השנים התרחקנו ברונק ואני, אחרי התיכון הלכתי לטכניון במסגרת העתודה, כמה חודשים לפני כן ברונק התגייס, מחזור מאי, "מאו-מאו" קראו להם אז, הוא היה חייל בגולני, במחנה שרגא, בפרספקטיבה של בת-ים מקום אקזוטי, מעבר להרי החושך, עכשיו אני רוכב לידו לעיתים קרובות, מול לחומי הגיטאות, ממש אצלנו בשכונה. התראיתי עם ברונק רק בחופשות שלו, הוא היה הרבה בחזית הסורית, ימים של מאבק על המים, גולני שמרו על הטרקטוריסטים שעבדו בשטח המפורז. ב-1966 נסעתי ללוזאן במסגרת חילופי סטודנטים, ברונק ביקר אותי שם, נסענו לאינטרלאקן, סיפרתי על זה כבר, הוא המשיך עד צפונה של אירופה, נפגשנו לקראת סוף הקיץ בצרפת והמשכנו עד נאפולי. אני הייתי עם רעיתי לעתיד, המשולש הזה לא עשה לי טוב, הם באו מעולמות שונים כל כך, הפער בין הפוקר למוזיאונים לא ניתן אז לגישור, היינו צעירים כל כך. במאבק הזה בין האהבה לחברות לברונק לא היה סיכוי, האהבה ניצחה בגדול. גם ברונק מצא אהבה, וזמן לא רב אחר כך הוא עבר לגור בהולנד, מריקה לא הצליחה לעבור את משוכת הגיור. ביקרתי אותו בליידן, עיר קטנה שבה גר, קרוב להאג, באתי ברכבת מפאריס בחורף 1973, נשלחתי לשם על ידי התעשייה האווירת, בתי הבכורה הייתה בת שמונה חודשים, מלחמת יום כיפור הייתה מחרק שמונה חודשים לפנינו.

הוא הגיע מדי פעם לחופשת מולדת, אני זוכר שביקרתי אותו באמירים, שם הוא נפש עם משפחתו ועם אחותו שרה ובעלה שמואל, מהם שמעתי מדי פעם מה קורה עם ברונק.

כשהיינו עוד נערים התערבנו למי יהיו יותר ילדים בגיל שלושים, ברונק ניצח אותי, היו לו שלושה, לי שניים, אחר כך חלפתי על פניו.

בפגישה האחרונה שלנו הוא כבר היה חולה בסרטן, בן פחות משישים. דיברנו על סקי ביחד באלפים, אבל זה יצא לפועל. כמה חודשים מאוחר יותר שמעתי על מותו.

Bronek3

ברונק, אני, חיים, מוישה, מנדי כנראה מצלם