שבת, ה-13 לאוגוסט 2016

חמש בבוקר יום יפה

חמש בבוקר, אני נוסע במכונית לכיוון עכו, לרכיבה המשולבת באופניים ושחיה, אותה הגיתי לפני יומיים כדי להתמודד עם הכאבים ברגל שתקפו אותי. אני שומע את אחד מדיסקי האוספים שלי, אני שומע אותם רק בנסיעה. לפני כמה חודשים החלפתי את החוויה הזו ב-MP3 שמתחבר בהתקן מיוחד לרמקולים של הרכב, אבל משהו שם התקלקל וחזרתי לדיסקים. אני צריך ללכת למשהור, חשמלאי הרכב האשפי מסכנין, כדי שיתקן לי את זה, אולי הבעיה בחיבור של המצית, אולי ההתקן שקניתי באינטרנט הלך לעולמו ואצטרך לקנות אחר.

אני שומע את ברברה, שרה il-y-a tant de temps que je t'attends , שלוש מילים שונות שנשמעות אותו דבר. ברברה, כן, ברברה, גם אחרי עשרות שנים הכרות ההתרגשות עולה בגרוני, דמעה מלוחה או שניים זולגות להן, יש לי יד קלה על הדק הדמעות, הביטוי "גברים אינם בוכים" לא תקף אצלי, אין מה לעשות, איש אינו מושלם.

ואז אני חושב, הינה יש לי עוד פרק לפירקי הזיכרון שלי, מאז שהתחלתי לפני כמה שבועות הם עולים וצפים ונדחפים לראשי, כאילו בוער להם להישפך בצורת מילים אל תוך המחשב.

אני חונה ליד מרכז הקניות של עין המפרץ, ופורק את האופניים מהרכב. יומיים שאני עושה את זה, מפרק ומרכיב ודוחף לאוטו ונעשיתי ממש מיומן, לוקח לי דקות. אני לא משתמש במתקן שלי לאופניים שמתחבר לאוטו, כי אני קצת חושש להשאיר את האופניים ככה על החוף בעכו, הושט היד וסחוב אותם, גם אם בשבע בבוקר אין הסתברות גבוהה לגניבת אופניים אפילו בחוף ימה של עכו. להפתעתי אני מבחין בפינה אחרת של החניון בכמה מכוניות של רוכבי אופניים, קל לזהות אותם, הם מתארגנים לרכיבה במקביל אלי, אני יוצא קודם, אני לבד והם בחבורה, יש גם בחורות, בחורות עם אופניים זה מראה מלבב. חבל שנשים ממעטות לרכב, שירו של איב מונטן על בתו של הדוור עולה בראשי, שיר יפה מאד, גם הוא מרגש, אלא מה.

אני מתחיל בכביש פנימי, מקביל לכביש הראשי לחיפה, בשעה הזו התנועה עוד דלילה, היא נעה בעיקר צפונה. אחרי כפר מסריק הכביש הופך לדרך עפר ואני מגלה להפתעתי הרבה שאני שוקע בחול. אני עובר לצד השני של הכביש, בסביבות מכון דוד אני חולף על פני רוכב אופניים שנוסע לעבודה, יש לו תאורה אחורית אדומה, אני חושב על זה, שבשעה הזו שהאור רק מפציע הנסיעה שלי בקטע הזה של הכביש מעט לא אחראית, אבל זה רק קטע קצר, אני פונה מיד לכביש הרחב שנכנס לקריית מוצקין, שם יש מדרכות ושוליים רחבים ואחר כך גם חולפים על פני רוכבי כביש, הם מנצלים את מסלול האוטובוסים שפנוי בשבת.

רכיבה משולבת

הרעיון לרכיבה משולבת עלה על דעתי שלשום, כאשר טיפסתי בבוקר על אופני לכיוון יעד אחרי רכיבה של שעתיים, כולי מזיע, ורגלי המכווצות מאותתות לי שאני מגזים. לפני כמה חודשים התחילו לי כאבים ברגל ימין, רופא המשפחה שלי התפלא שרק עכשיו ולא בגיל שישים, התרופה שהמליץ עליה היא סבלנות, לא מתאים לי. ביקשתי פיזיותרפיה, אמרו לי שאולי יהיו תורים בעוד חודש, חודש וחצי, גם זה לא מתאים לי. הלכתי לפיזיותרפיסט שמקבל ביעד באופן פרטי, אני מכיר את אביו, הוא בן מחזור שלי בעתודה האקדמית, היה מהנדס, הפך למודט מוחלט, מסתופף שנים לצדו של איזה מהרישי באיווה הרחוקה. הבן שלו מוכשר מאד, רעיתי חינכה אותו כשהיה בכיתה ו', הוא מרשים אותי מאד. כמה ימים אחרי הביקור אצלו ומצב הרגל שלי השתפר פלאים. הוא המליץ בין השאר לרכב יותר ולשחות יותר . חשבתי שרכיבה במישור תהיה מועילה יותר לרגל, הירידות מאמצות רק את פרקי הידיים, גם שם כואב לי, ובעליות העומס על הרגליים קצת גדול מדי. האינטואיציה הרפואית שלי אומרת שרכיבה מדודה במישור היא תרגיל פיזותרפי יותר טוב.

מצאתי לרכיבה המשולבת עוד כמה יתרונות ושכנעתי את עצמי, אני יודע לשכנע ועצמי נוח להשתכנע מנימוקים טובים. הנימוקים הוכיחו את עצמם כטובים, אחד אחד, מעל ומעבר.

רכיבה במישור היא זמן מצוין למחשבות, המוח שלי עובד בקדחתנות, פרקי הזיכרון לובשים צורה, גם השחייה בים מתאימה.

את ברברה פגשתי לראשונה בשנת 1966 בבית הורי רעיתי עוד בטרם היותה רעיתי. בביתם מצאתי תקליטים קטנים של ברברה, באחד היא שרה ברסנס, בשני ברל, בשלישי את עצמה. חותני לעתיד הביא את התקליטים באחת מנסיעותיו לחו"ל, הוא נסע הרבה, הוא היה אז מנהלה של חברה בשם IRDC, החברה הישראלית למחקר ולפיתוח, מן קרן הון סיכון משותפת לממשלה ולמשקיעים יהודים אמריקאיים, הרבה שנים לפני שהמושג קרן הון סיכון נולד, אלה היו הימים של אלסינט, סייטקס, אלביט. אפי ארזי ביקר בבית המשפחה בתל-גנים יותר מפעם אחת, סיפורים מדהימים סיפרו עליו, אנחנו היינו אז רחוקים מאד מעולמם של יזמים עתירי תעוזה ודמיון, מי יכול היה לדעת אז שברבות הימים אשאב גם אני לתוך עולם זה.  תפקידי כמנהלה של חממה טכנולוגית לא היה שונה בהרבה מתפקידו של חותני באותם ימים, שלו היה כמובן הרבה יותר בכיר. ניסיתי למצוא חומר על IRDC, לוודא שאני לא טועה בשנה, הצלחתי להעלות רק את שמו של סידני מאשר, שהיה שותפו האמריקאי של חותני במיזם הממשלתי הזה.

הטיילת של קריית ים

הרכיבה המשולבת חושפת בפני עולמות חדשים. כמה שנים של רכיבת שטח הפכו אותי לבקי בשבילי הגליל, עכשיו אני מתוודה לנוף העירוני. אתמול רכבתי בעכו, ארבעים שנה אני גר באזור ואת מתחם הבהאיים ראיתי רק מהכביש. עכשיו אני פוגש פארק ענק במונחים ישראליים, אין רבים כאלה, לידו חממות עזובות, כנראה של אנשי בוסתן הגליל. צריך לבוא פעם ולהיכנס לפארק.

היום אני צולל לעולם הקריות, עולם קרוב במובן הפיזי, די רחוק במובן המנטלי. השעה כבר קרוב לשש, אני רואה רוכבות ורוכבים, רצות ורצים, צועדות וצועדים רבים. אני מגיע לטיילת, היא ארוכה ושוקקת פעילות. הרבה צועדות/צועדים לאורך החוף. מוזר, אני לא רואה איש במים לאורך הטיילת הארוכה, האם הים כאן רעיל?

נחמד שיש טיילת בחוף הים, הטיילות מעודדות אנשים לצאת מהכוכים שלהם. חבל קצת שהטיילות האלה כל כך דומות, הרבה אקרשטיין, בשבלונה לטיילות עשו אותן, אין דמיון רב למתכננים של הרשויות המקומיות, אבל זה הרבה יותר טוב ממזבלות חוף, גם כאלה יש עוד בארצנו הקדושה.

דוברי רוסית רבים. אני משתעשע בלנחש את שפת אמו של אדם לפי צורת הפנים ושפת הגוף, אני די מצליח בזה. לנחש "רוסים" בשפת ימה של קריית ים זאת לא חוכמה כל כך גדולה. אני מתחיל לחזור, קצת מאוחר כבר, אני מתכנן להיות בחוף ימה של עכו בשבע, אתמול זה עבד טוב, היום אגיע כנראה יותר מאוחר. אני רוצה לחזור בדרך שאני מכיר לאורך הנעמן, אני חושש שאתברבר בתוך סבך הקריות, כבר קרה לי יותר מפעם אחת, המכונית שלי לא מסתדרת כל כך טוב עם הסביבה הזו, למרות שבדרך כלל אני בעל התמצאות טובה. אני רואה לפני רוכבת אופני כביש, נראית מקצוענית, תרמיל על הגב, קעקועים על הידיים. אני רוכב בעקבותיה. היא יוצאת לכביש הרחב למסלול האוטובוסים שראיתי כשנכנסתי. אני לא אוהב לחזור באותה דרך אבל הפעם אני מתגבר על זה, הזמן קצר והרכיבה על הכביש מהירה. גם  כשרגל ימין לא בשיא הכושר אני חולף על פניה של "המקצוענית" בקלות, אל תסתכל בקנקן..

לאורך הנעמן

אחרי שאני חוצה את הכביש לחיפה אני ממשיך מזרחה במקביל לקריון, מרכז החיים בחלק הזה של העולם. חששתי שאסתבך עם כביש 22 שעובר כאן ממש קרוב. הכבישים המהירים האלה הם ברכה לנהג אבל קללה לרוכב האופניים. להפתעתי הנעימה אני מגיע היישר לשפת הנחל, ומכאן אני מכיר היטב את הדרך, מסלול שאני אוהב לרכב בו. אני מחפש את הדייגים שראיתי כאן ברכיבות קודמות, נחמד לראות דייגים, סימן (אולי) שיש גם דגים בנחל. אומרים שהנחל הזה הוא פיילוט להשבת חיים לנחלים ומזרימים לתוכו מים שפירים. אני עדיין לא רואה דייגים, אולי הפסיקו להזרים מים שפירים ובמקומם שוב יש לנו ביוב. אני רואה משהו שחה בנחל, נוטריה כנראה, המצב לא נואש. מולי הולכות שתי נשים מטופחות, לבושות כמו שצריך, אני בטוח שהן מדברות רוסית, רק דוברות רוסית מתלבשות ככה לטיול בוקר לאורך הנעמן. כמה מאות מטרים מאוחר יותר אני רואה "ישראלית אסלי", יש לה תרמיל על הגב, לבושה ספורטיבי מאד, נראית כאילה ירדה זה עתה מהקילימנג'רו.

על פני חולפת דבוקה של רוכבי אופניים, זאת אותה החבורה שראיתי מוקדם יותר בחניה. איפה הם רכבו עד עכשיו? והנה אני מבחין בשני דייגים ושלוות נפשי חוזרת אלי.

ברברה הופיע בארץ פעמיים, פעם אחת בתל-אביב ובפעם אחת בחיפה, הייתי בשני ההופעות שלה. ההופעה בתל-אביב זכורה לי במיוחד, היה לה תפקיד בתהליך ההפרטה של יעד. בעת ההיא יעד היה עוד עמוק בשיתוף, זה היה ב-1985 בערך. כדי לנסוע להופעה הזמנתי את הרכב המושבי שבועות רבים מראש. ערב ההופעה טלפנה אלי סדרנית הרכב באותה תקופה ובישרה לי שלא אוכל לקבל את המכוני, יש תקלה במערכת השקילה של אחד הלקוחות, פטר צריך לנסוע ואין לה רכב פנוי אחר לתת לי. הקמתי קול זעקה. אני לא זוכר איך הדבר נפתר, הגעתי להופעה, אבל היה ברור לי שלא אוכל לחיות ככה עוד ימים רבים.

שתי ההופעות ריגשו אותי מאד. דמותה של ברברה, לבושה שחור, L'aigle noir, היא בעיני הדמות של האומנית האולטימטיבית, זיוספינה בסיפורו של קפקא. עם השנים רכשתי את כל הדיסקים שהיא הוציאה. היוטייוב מגלה לי מדי פעם עוד פנינים, ביצועים שלא הכרתי, בעיקר משנותיה הראשונות כזמרת. הדיסקים האחרונים שלה מרמזים כבר על השקיעה הגופנית וקשה לי להקשיב להם. באחת הנסיעות קניתי ספרון קטן של זכורנותיה ובטיסה הבייתה קראתי אותו ברצף, סיפור חייה הקשה מעלה בראשי את השירים שבהם משתקפים חייה. שירה Nantes הוא אחד השירים היפים והעצובים שאני מכיר.

חוף התמרים, עכו 

הקשר שלי לים התחיל ימים אחרי עלייתנו ארצה, תחילה בימי המעברה וחוף ריביירה הסמוך בבת-ים, אחר כך גם בחוף הסלע, שם ביליתי עם חברי שעות רבות, חינוך ים-תיכוני קראנו לזה. יום אחד הגעתי לכיתה באיחור, רק הבנות היו שם, שאר החברה הסתלקו להם לים, נמאסה עליהם הכיתה. גם אני שמתי פעמי לחוף סלע, בדרך עוד שמעתי את הדיווח על יורי גגרין ששהה בחלל וחזר לכדור הארץ. בחוף סלע מצאתי את כולם, "שם גם צי'קו הזגג, משה גנב הנהג.." מנהל בית הספר, ד"ר מירון שמו, הגיעה אל החוף באופניו לחפש אותנו, ברחנו אל תוך הים, התפקענו מצחוק. אחר כך גילו החברים יצירתיות רבה בהמצאת התירוצים, הגדיל לעשות צדוק שהביא אישור מהרופא ואף אמו הייתה מוכנה להעיד על כך שהוא נשלח באותו היום לעשות אמבטיות שמש בים. כלום לא הואיל, הועפנו כולנו לכמה ימים מבית הספר, אחר כך החזירו אותו, אי אפשר היה לפרק את הכיתה, לא היתה אחרת.

בימי הקיץ של בת-ים הייתה אמי טוענת שאני סוגר את הים, דואגת לי, מתחננת שאזהר.

אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון בבת-ים הים ירד לשורה שנייה, כבר לא גרתי כל כך קרוב, היו עיסוקים אחרים, התחייבויות, החיים. שמרתי אמונים אבל בעצימות נמוכה, פה ושם גם חוף בת-ים, אחר כך גיחות לחופים אחרים, עכו, נהריה, בצת, חוף הבונים. בשנים הרבות שעבודתי כללה גם נסיעות מרובות לאזור המרכז היו לי ברכב דרך קבע בגד ים ומגבת, קפצתי מדי פעם לחוף בית ינאי, חבצלת השרון, קיסריה. נסיעותי לטבריה ולצמח הביאוני לקטעי חוף זנוחים לאורך הכינרת, שחייה של חצי שעה והביתה. אחר כך הים נעלם כמעט לגמרי מחיי.

לפני כשבועיים החלטתי לחדש את השחייה בים ובשבת אחרי הצהרים נסעתי עם רעיתי לחוף התמרים בעכו. זה היה אסון, ממש קטסטרופה. את פנינו קידם רעש אימים שבקע מרמקול של אחת המשפחות, יש אנשים טובים כאלה, משתפים אחרים בהנאתם. הים עצמו היה צפוף מרוב אופנועי ים. לא רק שהרעישו עולמות ומלאו את האוויר אדי דלק, אלא שגם התקרבו לחוף כדי להרשים בחורות שהיו שם ואני ממש פחדתי שאחד כזה יעלה עלי, ואני הרי לא ידוע כפחדן. בדרך כלל אני אדם חיובי, מאחל רק טוב לאחרים, אבל אני מוצא את עצמי מאחל את כל אסונות תבל לאנשי אופנועי הים, הטרקטורונים, גולשי השמים הממונעים, עד אופנועי שטח אני מגיע.

אחרי רבע שעה של שחייה אנחנו מסתלקים. אני לא התייאשתי. כבר למחרת התחלתי לחפש חוף חלופי, אולי בוסתן הגליל, אולי חצרות יסף, אולי צפון עכו. נאדא, יש אומנם חופים יפים וריקים, אבל הם מסולעים ואני לא מכיר אותם, לא ראיתי איש שוחה, רק דייגים עומדים על הסלע ומשליכים את חכותיהם. בסוף חזרתי לחוף התמרים, באמצא השבוע היה שם הרבה יותר טוב.

אתמול הגעתי לחוף התמרים בשעה שבע בבוקר, אחרי הרכיבה. היה בחוף זוג עם בת ושני כלבים. ואולי הם לא היו זוג, האיש התעסק עם הכלבים, האם והבת היו במים. היה שקט נפלא. נכנסתי למים ומולי נשקף הנוף של עכו עם צריחיה, כיפותיה ומגדליה, מואר באור השמש העולה, כמו בציור של אבשלום עוקשי שקיבלנו ממנו במתנה ליום נישואינו, עוקשי ואשתו שלומית היו ידידי המשפחה, הצבעים בתמונה של עוקשי שונים מאלה שאני רואה מולי, כהים יותר. יצאתי מהמים מרוצה מאד. הכל היה טוב, הים שקט, השמש בעיניים רק בשחייה חזרה, זאת קצרה יותר, הגלים דוחפים לחוף. הצטערתי רק שאני לא מצליח לקרוא את הכיתוב על הבניין שעומד כבר שנים באמצע הבנייה סמוך לחוף, מריאנה, אני אוהב אותך, כתוב שם ברוסית, כשהשמש בעיניים לא רואים את זעקת הלב הזו.

בשמונה בבוקר אני יוצא מהמים, החוף התמלא, כשאני מתחיל לנסוע מגיע מולי רכב עם אופנע ים. תזמון מעולה.

הבוקר אני מגיע יותר מאוחר, שבע ועשרים, כבר יש אנשים, אבל שקט, בשעות אלה של הבוקר האנשים נחמדים, קצת כמו תיירים בארצם ונעים לי להסתפח לציבור זה של רוחצי בוקר. הים רוגע כמו אתמול ואני שוחה מערבה, לעבר עכו העתיקה. על פני חולפת סירת מנוע, אבל אני לא מתעצבן, המנוע די שקט, הסירה עוברת ונעלמת, בראש התורן עומד אחד משני נוסעי הסירה, עומד זקוף כאחד הויקינגים בתמונות.

לפני שנה לערך ראיתי סרט על ברברה בסינמטק של ירושלים, יש להם ארועים כאלה בשבת לפני הצהרים, קונצ'רטו לקולנוע הם קוראים לזה, יפה מאד, אני מרגיש דקירה בלב, יש דברים שאני מפסיד בגלל שאני חי קרוב לציפורים, אי אפשר הכל בחיים. לפני הסרט עמנואל הלפרין מספר על ברברה. את רוב השירים והסיפורים בסרט אני מכיר, אבל ההתרגשות אינה מוותרת עלי, חבל רק שהשכנה משמאל לא יכולה לשתוק. גם בסינמטיק של ירושלים יש אנשים מעצבנים, לא רק בחוף התמרים. אחרי שאנחנו יוצאים החוצה מהסינמאק אני חושף פנטזיה, לחיות במשך שנה עם ברברה. בדרך כלל אני לא חושף את הפטזיות שלי, הן לא מתקבלות באהדה, גם זו לא, לא היית מחזיק מעמד איתה שבוע, אומרים לי. אני יודע, מי בכלל אומר שהייתי רוצה לנסות, ברברה כבר מתה שנים ואין כל חשש של מימוש הפנטזיה. ובכלל, הפנטזיה לא נועדה הרי להתמודד עם ההיגיון, שיקולי if then else, היא ביטוי להלך רוח נפשי ולא תוכנית לביצוע.

אני כבר די רחוק מהחוף. רחוק מולי אני מבחין בשני אנשים עומדים על המים, ישו. אולי אני מעריך לא נכון את המרחק והם סתם עומדים על החוף שם, ליד בית הספר לקציני ים. אבל אחד מה מתקדם לעברי ואחר כך אני רואה שהוא עומד על משהו כמו חסקה, אבל זה לא חסקה, יש לו משוט, רק בצד אחד שלו יש כף לשיוט, משונה מאד, לא ראיתי שום דבר דומה. כל כמה חתירות האיש מעביר את המשוט ליד השנייה. אני מסתובב כדי לחזור לחוף. מולי אני רואה עוד שלושה גולשים כאלה, שתי בחורות ובחור, עומדים די נינוחים ומתקדמים מהר. זה מוצא חן בעיני. אני מרגיש כמו הולך רגל ליד רוכבי אופניים, בדרך כלל אני הוא זה שנמצא על האופניים, חולף על פני הולכי הרגל.

קרוב יותר לחוף אני רואה זוג, כתפים רחבות וכתפים צרות, אחד גבר, שני יכול להיות אשה או בחור צעיר, ממרחק כזה עם השמש בעיניים קשה להחליט. באמצע המרחק ביני ובינם אני מבחין פתאום בדג מקפץ גבוה מהמים, חוזר למים ושוב מקפץ, אני מתרשם מאד מהביצועים. לרגע עולה בי החשד שאולי זה צעצוע שהזוג מולי מפעיל, כרגע כבר ברור שזאת אשה, יש חלק עליון לבגד ים. אני מתקרב ושואל האם גם הם שמו לב לדג המקפץ. האשה מבקשת ממני לחזור על השאלה, מבטא רוסי מובהק. כן, הם ראו, זה בורי, כך אמרו להם קודם על החוף. זה היה יפה מאד, אני אומר, קשה מאד לתפוס אותו, עונה לי הגבר, צריך הרבה ניסיון. כשאני רוצה דגים אני הולך לסופר, אני אומר, גם אני, עונה לי הגבר.

אני יוצא לחוף, הוא כבר די מלא. אני רואה שני שערי כדורגל וקבוצה של גברים נערכת להתחיל במשחק. בא לי להצטרף אבל הרגל מזכירה לי שעוד לא הגיעה השעה. ליד המכונית אני רואה את האיש של הגלשן המשונה מעמיס אותו על הרכב. אני שואל אותו על הגלשן והוא מסביר בהנאה, הוא מאד אוהב את זה, אילו באתי בשש הייתי רואה ים מלא בכאלה. אני מתעניין כמה עולה, איפה קונים ומרגיש שבקרוב יהיה גם לי.

במכונית אני שומע את קאטנו ולוסו שר שיר בספרדית, אני אוהב את קולו של ולוסו ובמיוחד כשהוא שר בספרדית, מרכך את המילים החדות כסכין. אחריו Windmills of your mind, גם שיר שאני אוהב, אחר כך הנוסטלגיה השמאלצית של les neiges de Kilimangaro , אני מצטרף ושר, לבדי ורק בגד ים עלי, למי אכפת שאני מזייף. כשתשאל אותו רעייתי איך היה אגיד לה "סופר", כמו שאומרים הפולנים. בשער של יעד אני שומע את ליאונרד כהן רץ אחרי סוסתו. איזה דרך נהדרת להתחיל כך את השבת, אני חושב.