יום ב', ה-15 באוגוסט 2016

חמש בבוקר, חם ולח

הבוקר אני מתכנן להשאיר את הרכב בלוחמי הגיטאות, לרכב צפונה דרך השדות במקביל לכביש עד ראש הנקרה ולחזור סמוך לחוף. אין לי סבלנות הבוקר לדיסק האוסף שלי, אני מעביר לקול המוזיקה ושומע רביעיה של בטהובן, מהמאוחרות, לא אחת שאני מכיר טוב. זה נשמע כמו פרק ראשון או אחרון, כשהוא נגמר אני מצפה לפרק הבא או לקריין שיספר לי איזו רביעיה שמעתי ומי ניגן אותה. אחרי פרק מהיר אמור לבוא פרק אטי, אבל לא, גם עכשיו מנגנים פרק מהיר. לוקח לי כמה דקות להבין שאני שומע את הסימפוניה השביעית או השמינית. מוזר, האם גם הפרק הקודם היה מתוך הסימפוניה ורק נדמה היה לי שאני שומע רביעת מיתרים? הפרק הבא נותן מענה, אי אפשר לטעות, אני שומע עכשיו את סונטת ליל ירח, איזה רעיון זה לשים פרק אחד מכל יצירה, כנראה חיפשו קטעים באורך מתאים, קול המוזיקה לא אמור לעשות דברים כאלה.

בלוחמי הגיטאות אני רואה שלא לקחתי את הקסדה, הכפפות והמשקפים. אני עוד לא מתורגל עם הרכיבה המשולבת, צריך להשאיר את הכל ברכב וזהו. אני יוצא לכיוון השדות, מהר מאד נתקל בגדר, חוזר ומנסה כיוון אחר, נתקל בעוד גדר. לא רק הטרקטורונים והכבישים המהירים הם אויביו של רוכב האופניים, גם החקלאים, תוקעים גדר איפה שבא להם, צריך או לא צריך. אתה רוכב בדרך שכבר רכבת בה עשרות פעמים והנה מולך גדר שלא הייתה שם תמול שלשום. גדרות מטריפות את דעתי, יעד מוקפת גדר כמו איזה מחנה צבאי, לאנשים יש פחדים כמוסים, השלטונות מעודדים גדרות, יש איזה דינמיקה מוזרה בין הרשויות לאזרחים בענייני הגדרות. יישוב של כמה עשרות משפחות כמו מעלה צביה מוקף גדר שסוגרת חצי מדינה, פעם נתקלנו שם עם אורי, בקושי הצלחנו לעבור מעליה. אחרי הארוע הזה קניתי מגזרי תיל. עברו ארבע שנים, לא השתמשתי בהן עדיין, רק הכוונות שלי אגרסיביות, כשצריך לפעול האוויר יוצא לי מהבלון.

אני רואה מולי שלט דרך פרטית, אם שמים לב לשלטים האלה עדיף להישאר בבית. כל אחד שם גדר ותוקע שלט, אפשר לחשוב שהארץ מלאה בני אצולה שירשו אחוזות מאבותיהם, הכל הרי אדמות מדינה, מה פה פרטי. חשבתי לכתוב מכתב לכמה חברי כנסת, אבל מה הם כבר יעשו, מי שרוצה לא יכול, מי שיכול לא רוצה, מי מתעסק אצלנו בקטנות כאלה, רק שני נושאים יש לנו בחיים, הבנייה בשטחים ומחיר הקוטג', בשאר שהאנשים ידאגו לעצמם. אני חולף דרך שלטי שטח פרטי כאילו הם אוויר נקי, גדר זה יותר מסובך אבל גם גדרות אפשר לעבור, לא כולן. אני לא המצאתי את השיטה, כל רוכבי השטח עושים את זה. כמעט אף פעם אין עם זה בעיות, אלא אם אתה מגיע לאזור התעשייה של שלומי, כמו שקרה לי באחת הרכיבות. עברתי את שלומי, התרשמתי יפה מאד, עיירות הפיתוח האלה, שלומי, מעלות, זה לא מה שאתה מדמיין, אני לא מבין למה אנשים לא מתנפלים לגור שם, עדיין לא נורא יקר, יהיה יקר גם שם.

אז אחרי שעברתי את שלומי ועברתי גם את אזור התעשייה מצפון לכביש, ראיתי שיש איזו דרך שעולה אל תוך ההר שיושב עליו קיבוץ חניתה. היה מחסומון קטן, בקושי שמתי לב אליו. אני עובר דיר משמאלי או מימיני, מולי מופיע פתאום גברתן כבן ארבעים, חצי גוף ערום, פותח עלי פה גדול, מה אתה חושב לעצמך..והידיים שלו מאותתות שבא להן לפעול קצת. דודי לימד אותי לנהוג לפי הכלל "אם מישהו מרים ידיים אתה מרים רגליים". סליחה, אדוני, אני אומר לו, אני כבר מסתובב ויוצא מכאן, לא ידעתיי... והאמת שלא ידעתי שבשלומי יש גברתנים כאלה. בעודני מנסה להתאושש מהלם המפגש הכמעט אלים הזה וחוצה איזה מגרש זנוח לעבר שכונת מגורים שאני רואה מולי והנה מופיע עוד גברתן, אף הוא חצי גוף ערום וחוזר על מופע האימים של קודמו ביתר שאת. אני נמלט משם כל עוד נפשי בי.

Cyprus First Day

קפריסין 2007, יוצאים לדרך

אורי בנימיני

בשנים האחרונות אני רוכב בקבוצת רוכבים של אורי בנימיני מיובלים. אני צריך לכתוב רכבתי, לפני כמה חודשים הכושר שלי התחיל לרדת והגעתי למסקנה שמיציתי את רכיבתי בקבוצה. רכיבת דובדבנים ביוני האחרון שכנעה אותי סופית שמוטב שאפרוש מהרכיבה הקובצתית הזו, אני לא נלהב להיות "זנב לאריות".

אורי הוא מוביל קבוצה אולטימטיבי, בעיקר בזכות תכונה אחת שלו שאני מעריץ. שום דבר לא מוציא את אורי משלוות רוחו, לא הטעויות בניווט, לא הפנים של חבריו, אני ביניהם, שאינם נלהבים לשאת את האופניים על הכתף בשדה קוצים , לא תלונות מרומזות ולא קיטורים בריש גלי, אורי רכון על המפה שהוחלפה ע"י מכשיר GPS, מחפש מוצא מן הסבך, מסבך אותנו בעוד אחד. אחרי הרכיבה האחרונה בבקעת יבניאל, רכיבה שעיקרה הליכה ברגל בשדה קוצים, נשבעתי שלא עוד, אני מבוגר מדי להרפתקאות כאלה, ארכב לי לבד, כמו שאני רגיל לרכב, החברה האלה צעירים ממני בעשר שנים לפחות, ורובם גם בכושר יותר גבוה, מה לי ולאתגרים האלה.

לא עמדתי אז בשבועתי, לרכיבה בקבוצה יש קסם משלו, מן אווירה של חברות בנים שכמוה חוויתי רק בנעורי. גם אם מזדמנת לקוצה איזו בחורה, ענת, או הדס, זה קורה לעיתים רחוקות, גם אז התחושה היא של חברות בנים, והתוספת הנשית רק מעצימה את ההנאה שברכיבה. דבוקה של רוגבי אופניים היא מראה שאני אוהב מילדותי. אני זוכר שמרוץ השלום, זה המתחרה הקומוניסטי של הטור דה פרנס, ממוסקבה לברלין, או אולי מברלין ממוסקבה, או אולי פעם כך ופעם כך, הוא עבר ברחוב פיוטרקובסקה, רחובה הראשי של לודז', ואני אנחנו עומדים בהמונינו על המדרכה, מאמצים את העיניים לראות מי הראשון, כנראה רוסי, אבל אולי אולי הפולנים, מחפשים בעיניים את החולצה הצהובה, מחכים שעות עד שגם ההודי, המצרי או האלבני יגיעו ומעודדים אותם להמשיך.

Uri Biniamini

אורי מתכנן, אנחנו אחריו באש ומים

חוף התמרים, לא בפעם האחרונה

אחרי שאני מצליח לצאת מאיזה מטע אבוקדו, אלה מועדים לפורענות ההסתבכות, אני רואה מולי סככה עם כתובת מצוירת באותיות כתב עגולות "יש חקלאות, יש מדינה". זה יפה, אבל לא כל כך מדויק, יש כמה מדינות שחיות לא רע בלי חקלאות. אצלנו מהמשברים בחקלאות סובלים בעיקר התאילנדים. עבר מולי טרקטור נהוג על ידי איזה קיבוצניק צעיר, ממש התרגשתי, מתי ראיתי יהודי נוהג טרטקור בשדות, אולי בסיפורי מאיר שלו לילדים.

שלא יעלה על דעתו של מישהו שיש לי דבר נגד החקלאות או החקלאים בארצנו, זן נכחד, הוא שריד היסטורי ראוי לשימור, כולנו הופכים לכאלה. אני מאד אוהב לרכב בשטחים חקלאיים, רואים את חילופי העונות, לומדים מה הולך עכשיו, רואים הרבה תירס וכותנה, בשנה שעברה או לפני שנתיים הכל היה חמניות, איזה יופי שדה חמניות כזה כשהוא מתחיל להרים ראש, צילמתי וצילמתי, לא עמדתי בפיתוי. אני חולף ליד מטע פומלות, מטעים זה עוד יותר טוב, לא כולם, ממטע אבוקדו אין הרבה תועלת הוא הכי מגודר. הדובדבנים של הגולן הם כמובן בראש הרשימה, קלמנטינות הם דבר טוב, קל לקלף, פעם אכלתי פומלה משובחת כשהתברברתי במטע של קיבוץ שריד.

ערבי מסביר פנים משעב אמר לי פעם שעל פי מנהגיהם מותר לקחת פרי כדי לאכול במקום, זה היה כשעצרתי עם בני הצעיר לבקש מים, בדיוק בשעב נגמרו לנו ועוד הייתה איזו חצי שעה של רכיבה. האיש הזמין אותי לקחת מים מחצרו כל אימת שאזדקק. טוב לדעת, לא שאני מתכוון לממש.

אני רואה שבראש הנקרה לא אהיה היום, יום עבודה לפני, קשים חייו של רוכב משולב. אני שובר שמאלה, לכיוון מערב ומגיע מאחור למזרעה. יסלחו לי חברי הערבים, אבל השיפור בסביבה עדיין מפגר מאד אחרי העלייה ברמת החיים. יש אור בקצה המנהרה, הכניסה לכבול למשל, השילוט בסכנין, אבל עוד רחוקה הדרך. במזרעה אני רואה את המשכו של האקוודוקט מלוחמי הגיטאות, לא ידעתי. אני חוצה את דרום נהריה לכיוון דרום מערב. אני מגיע לרחוב הדרומי ביותר של נהריה. מולי רצועת אדמת בור של איזה מאתיים מטר. האם זה שטח מריבה בין נהריה ושבי ציון או סתם אדמה לא ראויה לעיבוד, הרי באזור הזה מה שלא בנוי מניב גם.

אני מצליח להסתבך עם עוד גדר, הפעם של שבי ציון והנה אני כבר בלוחמי הגיטאות.

בחוף התמרים ריק לגמרי, רק המנקה ואני. אני משאיר את המכנסים עם המפתח לרכב על החוף. הים די גועש, קצת קשה להתקדם לעבר החומות, גם לא כדאי להתרחק מהחוף, יכעסו עלי אם אטבע. בדרכי החוצה אני רואה שוב בורים מקפצים, איזה יופי, טוב שפגשתי את "הרוסים", אחרת איך הייתי יודע שאלה בורים. אני יוצא ולא רואה את המכנסיים, בהלה זוטא אוחזת בי, מה אעשה אם סחבו לי את המכנסיים, רק בגד ים ומכונית יש לי, מה היא שווה בלי המפתחות. צריך למצוא פתרון אחר.

Cyprus Kuulam

משמאל לימין: גילי, אינדה, אורי, הדס, אני גידי

קפריסין, ספטמבר 2007

לקפריסין טסנו שישה - אורי, אחותו אינדה, חברתה הדס, גידי, גילי ואני, שלושתנו מיעד.

הטסת האופניים התבררה כמטרד לא קטן, בעיקר האופניים שלי שהיו אז מהזן הכבד ולכן גם זול יחסית. אופניים זה כמו שעון זהב, לא צריך הרבה כדי לקבל תפקוד בסיסי, אבל אם אתה רוצה להרשים את החברה...

אני בדברים האלה די מינימליסט, אולי בגלל שיותר מזה אני לא יכול להרשות לעצמי. כמו בתחומים אחרים אני "משתמש פרימיטיבי", השכלולים האחרונים ממש לא מרגשים אותם, אני לא מרגיש את ההבדל, גם בסמארטפון אני משתמש בתור טלפון, מי שמע..

בדרכינו משדה התעופה לטרודוס, שם התחלנו את הרכיבה, עצרנו במסעדה, לא רחוקה מהחוף. היה כבר ערב, אני זוכר חושך. במסעדה נקלענו לחגיגה, נדמה לי שיום הולדת, שרנו יחד עם הקפריסאים, מיד פעם אחד מהם קם ורקד ושר, כל אחד שם זורבה היווני, היה כיף.

 אורי בחר מסלול ההרי, סינגל ארוך שחוצה את קפריסין. כצפוי, חלקו הגדול בלתי עביר בעליל, לעומת זאת הכבישים ההרריים האלה נחמדים מאד, עולה יורד שאני אוהב, בירידה אני צובר מהירות ומצליח לעלות את העליות, אני מוביל את שורת הרוכבים, לעומת זאת עליות ארוכות מייגעות אותי ואני משתרך בסוף הטור, משתדל לא לפתוח מרחק. בדרך רואים איזו חתונה כפרית, הקפריסאים נראים נחמדים. חלק מהדרך הבנות ברכב, בעיקר אינדה, הכושר שלה יותר נמוך משל האחרים.

Cyprus Climbing with Gili

הסינגל של אורי: אני משתרך אחרי גילי

הנפילה

היינו בקפריסין ארבעה ימים. בסוף היום השלישי אני התרסקתי. צרוף של טעות איסטרטגית של אורי וטעות טקסטית שלי, היה כבר מאוחר וביקשתי לקצר דרך הכביש, אבל אורי אוהב אתגרים ואני לא הייתי מספיק זהיר ועפתי בשטח לא סימפטי. גידי שרכב אחרי הלך כל הדרך אתי, הזרוע השמאלית שלי דיממה כהוגן, הגלגל של האופניים ההפך לשמינית, גידי קיטר שאנישם לא זהירים מקלקלים לאחרים את הטיול, שעה וחצי הלכנו ככה.

המאחרים שלנו במלון בארגוס היו יעילים מאד, הם הדריכו אותנו לאן בדיוק עלינו להגיע, אורי וגילי לקחו אותי, במרפאה המקומית רופא תורן תפר אותי היטב, 22 תפרים נדמה לי, איש לא שאל אותי על ביטוחים, קפריסין זה לא אמריקה, אני מאד אוהב את חוסר היעילות הכלכלית של העמים הדרומיים האלה, קצת מקהה את עוקצו של מה שמקבול לכנות "הקפיטליזם החזירי".

אחרי שחזרנו לארץ הלכתי למרפאה, לאה האחות הראשית לא אהבה את הצלקת שלי, גם הרופא שאליו שלחה אותי, הגעתי עוד באותו היום לאורטופדית של בית חולים כרמל, או אולי רמבם, שבוע הייתי שם, היה חשש שהזיהום הגיע לעצם, ראש המחלקה היה אחד שפעם פסלתי פרויקט שלו בחממה, הוא לא זכר אותי. האחריות של הצוות הרפואי במשגב היא למופת, האחיות, הפקידות, לא רואים דברים כאלה במקומותינו ואולי גם ב,"מדינות מתוקנות".

Cyprus last day

קפריסין 2007, היום האחרון