יום ג', ה-16 באוגוסט 2016

הטיילת של נהריה

הבוקר אני רוצה להשלים את מה שלא עשיתי אתמול ולהגיע ברכיבה לראש הנקרה. אני חונה ליד הים בשבי ציון, כאן אני רוצה לשחות היום.

אני רוכב צפונה לנהריה, הטיילת של נהריה יפה מאד, עשו שינויים בפס הייצור, בשעה זו של אור ראשון היא מלאה, מעניין עד איפה אצליח להגיע בצמוד לחוף. אני עובר את נהריה והנה מולי גדר פח, זה היה צפוי, במוקדם או במאוחר, הפעם זכיתי לחסד של רכיבה די ארוכה בלי מחסומים. מהשילוט אני לומד שכאן עמד מפעל האסבסט, ממש על חוף הים, מנקים אותו מהפסולת המסרטנת. מעניין מתי יגמרו, סגרו את המפעל לפני שלושים שנה? היום כבר לא מקימים מפעלים על שפת הים ככה סתם, אז העיקר היה להקים תעשייה, לא חשוב איפה, העיקר מהר, שיהיו מקומות עבודה למאות אלפי העולים. אפשר להבין את מי שפעל כך אז, יותר קשה להבין למה היום מאפשרים לבנות בנייני מגורים על חוף הים, הכסף מדבר, מי יכול לעמוד מול כרישי הנדל"ן או אולי מי רוצה? שניים מאלה שרוכבים אתי בקבוצה של אורי בנימיני הם מארשף, על חוף הים ליד הרצליה, דווקא אישית הם נחמדים אבל מעמדית, במהפכה הבאה הגיליוטינה תחכה להם (תרגעו חברים, זאת רק מטפורה).

אני מנסה למצוא דרך לצאת צפונה ומתברבר, צריך לרכב חזרה לנהריה. פה הייתה פעם אימפריית מולר, מלכי הטקסטיל של הארץ, האחים רבו, האימפריה התחלקה בין נהריה לקרית אתא, פגשתי את אחד המולרים של קרית-אתא, איש נחמד מאד, אני אוהב אנשי תעשייה. בגשר הזיו אני מחליט להתחיל לחזור, אין סיכוי לראש הנקרה היום, tomorrow is another day. אני נזכר ביוזמה לבנות שכונת מגורים בחוף אכזיב, גם הרוח הגשם והמים יפלו קורבן לדירות יוקרה, מעליות ושומר בשער, יחסמו לגמרי את הבריזה מהים לקביצוניקים מגשר הזיו שיושבים פה עשרות שנים.

בגשר הזיו אני רואה כביש מצוין שפונה דרומה, לכיוון בית ספר חוף הגליל, האם גם הם זוכים לחינוך ים-תיכוני? בית הספר שלנו נקרא דווקא החשמונאים, שום זיקה לים. אני מוצא את עצמי בשכונת מגורים גדולה, זה כבר לא הקיבוץ, הרחבה קהילתית של גזר הזיו, או אולי של סער. ההרחבות הקהילתיות האלה הן סימביוזה נפלאה בין הקיבוצניקים וקבלני הנדל"ן. יש לא מעט אנשים שמוכנים לגור בפינות נידחות (לא באמת) כדי לזכות בבית צמוד קרקע, שקט, קירבה לטבע, הקיבוצניקים הופכים זכויות היסטוריות למרשרשים, אני לא יודע מה בדיוק המכניזם, הרי הקרקע של המנהל, בטח יש איזו קומבינה או שתיים, הקיבוצניקים כבר עשרות שנים לא מקורבים לשלטון, היו ימים, אבל עדיין יש להם מהלכים, הם גם יודעים להתארגן כמו שצריך. מנדי, אחד מ-"החברה" של נעורי בבת-ים, שהקשר ביננו לא נשמר, עבר להרחבה הקהילתית של קיבוץ מורן, שמענו ממנו סיפורים לא נחמדים, גם הבן שלי שחשב לבנות בבית קשת לא יצא משם בהרגשה טובה, תחושת שירקס בין הקבלן לקיבוץ על חשבון המתיישבים.

אני מבין שאני בהרחבה של גשר הזיו. אני מגיע לגדר, היא איכותית הגדר הזאת, אין סיכוי שאוכל למצוא פרצה, אין גם שער אחורי, כל הדרכים מובילות לתל-אביב בהרחבות האלה. אבל לקיבוץ בטוח יש יציאה לשדות, אני מכיר לא מעט כאלה, רק אתמול יצאתי ככה מלוחמי הגיטאות. אני חוזר לקיבוץ, חוצה אותו, מגיע לאותה גדר, אבל די קרוב יש איזה שער, הוא נעול אבל לידו יש פשפש שדרכו אפשר לצאת.

LagoGarda

לאגו גרדה

לאגו גרדה

מזמן רציתי לצאת עם איזה קבוצה לרכיבה בחו"ל, דני פלד מצורית (או אולי זה גילון, אף פעם אי אפשר לזכור) מארגן קבוצות לקרואטיה או מקדוניה. חברי גילי אומר שהוא החליט לנסוע לבד לרכב באיטליה, כבר בדק מחירים, הוא לא רוצה עם קבוצה, את הישראלים הוא יכול לפגוש גם בארץ. אם יסע לבד יוכל להכיר רוכבים גם מארצות אחרות. הרעיון נראה לי, אני שואל אם הוא מוכן לקבל אותי כשותף. גילי מארגן הכל, טסים לוורונה, שם מחכה לנו פז'ו מפנקת, מגיעים די מהר לאגם ולמלון בטורבולה. בדרך אנחנו חולפים על פני רוכבי אופניים, השוליים צרים, איך הם לא פוחדים, אני לא הייתי סומך על שום נהג, גם אם הוא איטלקי.

המלון מאורגן כמו שצריך, האופניים מחכים לנו, אנחנו מקבלים את רשימת הרכיבות הקבוצתיות, הן יוצאות מריבה גרדה, ממש בקצה האגם, עשרים דקות רכיבה מהמלון. הפקיד מדבר אלינו גרמנית. אני שומע כאן גרמנית יותר מאשר כל שפה אחרת, כולל איטלקית. אני מנסה לדבר עם המלצרים באיטלקית, האיטלקית שלי לא מי יודע מה, אבל צריך לשפר, זאת הזדמנות. אני שואל באיטלקית רצוצה, עונים לי ברגמנית משובחת, אבל גרמנית אני לא יודע, רק מבין בגלל היידיש.

הגרמנית הזאת בכל מקום די עצבנה אותי, אחד ממקורות האכזבה בנסיעה הזו.

ספטממבר חודש נהדר כאן. מזג האויר מצוין והאגם מזמין. הרבה מפרשיות באגם אבל אין אופנועי ים, ימח שמן. אנחנו גרים קרוב בגלידריה, אורחים תדירים שם.

הרכיבות המשותפות זה לא מה שקיווינו. מספר המסלולים המוצעים קטן, המדריך אף הוא גרמני, רכיבות מתבטלות. בסופו של דבר רכבנו פעם אחת בקבוצה, הרוב אנשים צעירים, נחמדים, אבל לא נוצר שום קשר. גילי מחליף כמה מילים עם שני גרמנים מובגרים. זה לא זה. שכחנו שאנחנו כבר לא בני עשרים ואולי העולם גם לא מה שהיה כשהיינו בני עשרים, מקור נוסף לאכזבה.

יש עוד אחת אכזבה קטנה - במכה הזו של רוכבי אופניים יש הרבה פחות מסלולי רכיבה מאשר אצלנו במשגב, רובם על הכביש.

שלא יווצר הרושם המוטעה ששבוע הרכיבה באיטליה כולו אכזבה, לא ולא, בסך כל היה נחמד מאד, אבל הציפיות...

באיטליה יש אגמים, אצלנו אין. ברכיבה הקבוצתית, ביום השני אם איני טועה, הגענו ללאגו די לדרו, מסלול רכיבה פופולרי מאד, אין פלא, חלקו עובר גבוה מעל לאגו גרדה, בהחלט מראה מרהיב.

LagoLedro

עם קבוצת הרכיבה מסביב ללאגו לדרו

לאגו די טנו

היום בו רכבנו עד ללאגו די טנו היה הנחמד שבימי הרכיבה, גם הארוך שבהם, תחילתו בקטע די מישורי, במסלול אופניים עד הכביש העולה לכיוון טנו, עולים, עולים ושוב עולים, בדרך כרמים מלאים בענבים, אנחנו לא מעזים לקטוף, הכל מטופח כל כך, בית מרקחת אומרים אצלנו, דימוי לא מוצלח, מזכיר תרופות. אנחנו מרגישים כאן קצת שגרירים, ככה זה אצלנו הישראלים, אפילו ציניקנים כמונו לא מרגישים נוח לפלח ענבים מצדי הדרך, אף אחד לא רואה, זה לא המצפון, כי בארץ אין לנו בעיה עם זה. יש כמובן גם שגרירים אחרים, הם אולי לרוב, אני לא יודע, אני אוהב לראות את חצי הכוס המלאה.

לאגו די טנו הוא אגם די גדול, ריק מאדם, גילי חסר בושה, מוריד את הבגדים וצולל למים. אני בעקבותיו. המים היו קצת קרירים אבל ממש תענוג. אחר כך מגיעות כמה רוכבות, הן לא מתעכבות לידינו.

בדרך חזרה אנחנו מתעכבים בקנלה די טנו, עיירה ימי-ביניימית, בדיוק מתקיים שם איזה ארוע אומנותי, הרבה אנשים מסתובבים עם אביזרי ציור, נראים כמו סטודנטים לאומנות. אני לא בטוח במאה אחוז לגבי זיהוי המקום, בחרתי בהם אחרי חיפוש מדוקדק בגוגל וגוגל ארת.

אחר כך בא המבול, אנחנו יורדים בגשם שוטף, לא קר, די נעים, האוויר חמים בימים אלה של ספטמבר, אבל לא רואים ממטר, יש לי ספקות אם נגיע למטה כשכל חלקי גופינו איתנו. הגענו. אנשים אחרים, לא אנחנו, היו מברכים את ברכת הגומל, אני רק מכיר את הביטוי, לא ממש יודע מה זה. מזל שנולדתי יהודי, לו הייתי צריך להתגייר לא הייתי עובר את מבחן הקבלה.

Lago di Loppio

אני באגם, גילי מצלם

 

שבי ציון

אחרי שאני מצליח לצאת מגשר הזיו אני רוכב היישר צפונה, מרחוק אני כבר רואה את בית החולים, לא צפויים עיכובים. בראשי מתנגן שירו של זא'ק פרוור "ברברה", שמעתי אותו בבוקר מדיסק האוספים, הפעם בביצוע האחים ז'אק, יש גם ביצוע של איב מונטן, שניהם יפים, אין מה לדבר.

Rappelle-toi Barbara
Il pleuvait sans cesse sur Brest ce jour-là...

Et ne m'en veux pas si je te tutoie
Je dis tu à tous ceux que j'aime
Même si je ne les ai vus qu'une seule fois
Je dis tu à tous ceux qui s'aiment
Même si je ne les connais pas....

Oh Barbara
Quelle connerie la guerre...

באחת הפעמים שבהן הייתי בפאריס לבד הלכתי להופעה של האחים ז'אק במועדון שלהם, בככר בסטיליה, נדמה לי. האולם היה מלא, כמובן אלה לא היו האחים ז'אק המקוריים, אבל הם שמרו על הסגנון, האנשים צחקו, אני בקושי הבנתי איזו הלצה או שניים, כמה שנות מסיה קותיאל, חודשיים בלוזאן בחילופי סטודנטים וחודש בפאריס מטעם התעשייה האווירית זה לא מספיק בשביל להבין בדיחות צרפתיות מפולפלות בהופעה חיה. 

התחלתי ללמוד צרפתית בקורס שנפתח בבת-ים, אולי זה היה ב-1959, ירח דבש ביחסי צרפת ישראל, פייר ז'ילבר , השגריר, בא לבת-ים, אמר בעברית ויהי אור ונפתחה תאורת הרחוב בשדרות עצמאות. אפילו בעיירת עולים כמו בת-ים היה אז סניף לנספחות התרבתית של צרפת. לקורס נרשמה חצי כיתה, לאט לאט נשרו כולם, אחרי חודשיים נשארתי לבד והקורס נסגר. אני שונא להפסיק משימות שהתחלתי, אחרי שהשתלטתי די מהר על העברית והאנגלית קיבלתי תאבון לשפות, לא עזב אותי עד היום. באותה עת הדביק אותי חברי הטוב משה איזנמן במרי, מרי של ז'ילבר בקו, עוד אספר על מוישה זה, לא עכשיו, אי אפשר להתפרע לגמרי.

אני מתקרב לנהריה, אני מוצא את עצמי בכביש הראשי מול רחוב מסאריק, אולי זה מה שהיה "מושב נהריה", היה פעם כזה. אחרי כמה דקות אני מבין שלא אצליח לחצות כאן את הכביש, אני ממשיך מעט דרומה ובככר נכנס לתוך העיר. לא כיף עכשיו לרכב כאן, העיר התעוררה, מלאה מכוניות. אני מושך לכיוון הים, מגיע אל מול ברכית השחיה, שבה החלה בתי הבכורה את הקריירה שלה כשחיינית. אחרי תחרות אחת ביגור היא פרשה בשיאה, בת שמונה או תשע היא הייתה אז, כבר הבינה שאנחנו לא נועדנו לגדולות.

אני חוזר בטיילת, הפעם מצפון לדרום, היא עדיין מלאה אנשים, איזו פעילות. אני מבחין בשתי נשים מבוגרות, כבדות בשר, גיל מתקדם, כל אחת נשענת על מקל, הן מתסכלות על שני ילדים שמשתובבים על איזה מתקן שמוצב שם, הרבה מתקנים יש בטיילת של נהריה. נדמה לי שהנשים המבוגרות האלה, הן מזכירות לי את ז'ורז'ט, גם עליה עוד אספר, מאד נהנות מהמראה הזה, או אולי סתם נחות קצת בין צעד לצעד, לו ידעתי לצייר הייתי מצייר אותן.

אני מגיע לשבי ציון, בשעה זו של הבוקר עדיין לא גובים כסף בחוף שבי ציון. אני חותר מהר, יד שמאל בסדר גמור, הגלעד הזה אשף, שני ביקורים אצלו והגוף שלי חוזר לאיתנו, שני רופאים מנוסים אמרו לי שצריך סבלנות, ממש מזל שעליתי על גלעד זה.

הים די מלוכלך, הרבה יותר מאשר בעכו. זה מזכיר לי את הזפת של ימי בת-ים, החוף היה מלא זפת, אחרי שחזרנו מהים היה צריך לקרצף את כפות הרגלים, אמא שלי שנאה את הזפת הזו, לפעמים לא הספיק הסבון, היה צריך טרפנטין או משהו כזה להמיס את הזפת. אני מתכופף ובודק מה זה השחור הזה כאן בחוף שבי ציון. הרבה צדפות קטנות וחתיכות של אצות, למה הן שחורות כל כך?

GilKenny

גיל קני משתלב

סולפרינו

לפני שנים רבות קראתי פעם ראשונה את "מארש רדצקי" של הסופר היהודי אוסטרי יוזף רוט, הוצאת עם עובד, הספריה לעם, שנפתח בסיפורו של סגן משנה פון טרוטה, "גיבור סולפרינו", מציל את חייו של הקיסר פרנץ יוזף.

בטיול הבת-מצווה שנים עם בתי הצעירה עלינו לסולפרינו, לא היה פשוט למצוא אותה, בסוף מצאנו, גבעה נישאת על פני שדות. אנחנו קוראים בלוח המוצב שם,  שזהו אתר היסטורי, בעקבות הקרב העקוב מדם הוקם הצלב האדום, עכשיו יש שם אנדרטה עם הסמלים של הצלב האדום מכל העולם, גם הסהר האדום מיוצג פה, את מגן דוד אדום אני לא מוצא, בתי לא מבינה איך זה יכול להיות. האם היא עוד זוכרת?

חזרתי לכאן עם רעיתי, שנים מאוחר יותר.

כשגילי ואני יוצאים בדרכנו לשדה התעופה יש לנו כמה שעות להסתובב עם הרכב. צריך לנצל קצת את הפז'ו, בקושי עשינו בו עשרים קילומטר. הרכב היה כנראה מיותר, כל חצי שעה יוצאת ספינה מסימונה ועוצרת בכל העיירות שליד האגם. עכשיו אנחנו נוסעים בגדה המערבית של האגם, כל עיירה ציורית מחברתה, איך שהאיטלקים יודעים לטפח את הסביבה, את כל העמים כמעט צריך לשלוח לסדרת חינוך שם, אולי ישפרו את דרכם. באחת העיירות אנחנו יורדים לחוף ושוחים קצת. אחר כך אני משכנע את גילי לנסוע לסולפרינו, אני לא מוצא אותה, לגילי אין סבלנות, המלחמה בין אוסטריה לאיטליה לא מעניינת אותו, אבל אנחנו מגיעים לגבעה אחרת, דומה, גם היא אתר היסטורי, סאן מרטינו דלה בטליה קוראים לה, גם היא קשורה לאותו הקרב היו עכוב מדם שבו נטל חלק גם הקיסר בעצמו, במלחמה הזו בין אוסטריה ואיטליה, המלחמה של "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס. כמה שנים עברו מאז שקראתי אותו.

LagoGardaBackHome

כבר בדרך חזרה הביתה, באחד הכפרים הציוריים לאורך הגדה המערבית של האגם